מאגר סיפורי מורשת

שמי סילביה מרציאנו, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדי דור, יחד אנו מעלים סיפור מחיי אל מאגר המורשת של התכנית. נולדתי במרוקו בשנת 1955 לאם מספרד ואבא ממרוקו, בת יחידה בין ארבעה אחים.

עד גיל 8 גדלתי במרוקו, בגנון עם ילדים אמריקאים וצרפתים (כי אבי עבד עם הצבא האמריקאי שהיה מוצב במרוקו), ובית ספר יסודי מעורב בו למדו יחד יהודים, נוצרים וערבים. כבר אז למדנו עברית, בזמן שיעורי עברית הייתה חלוקה בין יהודים ללא יהודים. היה לנו יום לימודים ארוך, משעה 08:00 עד שעה 17:00, והפסקת צהריים ארוכה.

הרבה מחבריי היו ערבים, שאף חגגו אתנו את החגים כמו פורים ופסח. השכנים שלנו היו ממתינים למצות, היו בינינו יחסי שכנות וחברות מעולים. בחגים הרחוב שלנו היה מתמלא בפרחים לקראת החגים. הייתה לי חברה "הכי טובה" בשם נעימה, היינו יחד רוב שעות היום לאחר הלימודים, בילינו יחד, ישנו אחת אצל השנייה (גרנו באותו מבנה). בימי ראשון היה חופש שבו היינו הולכים כל המשפחה להצגות וסרטים ולאחר מכן היה לנו הפנינג על מדשאות עם הרבה משפחות נוספות.

בגיל 8 הוריי החליטו כי הגיע זמן לעלות לישראל, מטעמי ציונות, כאשר סירבו לעזוב לארה"ב בעקבות העבודה של אבי. בלילה חשוך, כאשר אנו לובשים רק את הבגדים שעל גופינו, עלינו על אוטובוס. יש לציין שגם סבתא, אימא של אבא, עלתה אתנו לארץ, יחד עם משפחות יהודיות נוספות, לעבר הלא נודע.

עלינו בחשש פן יגלו אותנו, כי היה איסור מטעם הממשלה לעלות לישראל בגלוי. העלייה אורגנה על ידי הציונות היהודית (דבר שנודע לי עליו הרבה יותר מאוחר). עלינו על כל כלי רכב אפשרי – אוטובוס, רכבת, ולאחר מכן הפלגנו על אונייה אל מעבר ג'יברלטר, שם חנינו חניית ביניים במחנה עלייה. השהות שלנו התארכה מכמה ימים לחודשים, שניצלנו אותם היטב לטיולים.

לאחר מכן העבירו אותנו למחנה בצרפת ולאחר מכן עלינו על טיסה לארץ. כל המסמכים שלנו – תעודות לידה ותעודות זהות ממרוקו – נלקחו מאתנו בכניסה לארץ. משדה התעופה הועברנו לבאר שבע. ציידו אותנו במיטות, מזרונים ופרימוס מהסוכנות. לא היו מחשבים, לא הייתה טלוויזיה. היו לנו מיטות שקיבלנו מהסוכנות היהודית ופרימוס שעבד על נפט שבו אימא בישלה למשפחה בת שבע נפשות.

הגענו למקום לא מוכר, שונה ממה שהורגלנו: הכל היה חול, רוחות עזות וחום מדברי, בלי כלים בסיסיים ושפה שונה. יש לציין שהילדים נקלטו טוב יותר מההורים. מצאנו חברים מהשכונה וכמובן מיד יצאנו לשחק בחוץ. שיחקנו עם כדור שהורכב מגרביים, שבע אבנים, מחניים, חמש אבנים, חבל. כל המשחקים היו מחוץ לבית וכל המשחקים מתוצרת עצמית.

ההורים נאלצו לחפש עבודה מיידית על מנת שנוכל להתקיים. אימא מצאה עבודה בליקוט ידני של כותנה בשדות, זו הייתה עבודה קשה מאוד בשדות פתוחים בימים חמים מאוד של הקיץ. עברנו לאחר שנתיים ללוד, שם המשכתי ללמוד בבית ספר יסודי ביאליק, זכורים לי השתתפות במקהלה, כתיבה בעיתון בית הספר ופעילויות ספורט. למדתי בתיכון רמלה-לוד, לאחריו שירתי בצבא.

לימים נישאתי לסבא של דור, דוד, שנולד בארץ. סבא דוד השתתף במלחמת ששת הימים בהנדסה קרבית. מה שמופלא בסיפור הלחימה של סבא, הוא שסבא ואחיו פגשו זה את זה  באמצע המלחמה בסיני לגמרי במקרה.

עברנו לגור בחולון, למדנו באוניברסיטה, נישאנו בטקס חתונה והשתלבנו בשוק העבודה. הבאנו לעולם שני ילדים מקסימים: סהר ושני, כיום יש לנו חמישה נכדים.

הזוית האישית

סבתא סילביה: היו לנו מפגשים מפרים במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, דור למד על הילדות שלי, על העלייה ממרוקו – בפעם הראשונה – על קשיים בקליטה בארץ. אני למדתי ממנו על הפעלת המחשב. אני מאחלת לדור שימשיך להיות ילד מדהים כמו שהוא, חבר אמיתי ואוהב שנותן הרבה מעצמו לאחרים.

הנכד המתעד דור: אני מאחל לסבתא שתמשיך להיות אוהבת ונאהבת, שנותנת הרבה מעצמה לנכדים.