מאגר סיפורי מורשת

השכונה שלנו

אני, ליזה, נולדתי בשנת 1957. גדלתי בבית פרטי בשכונה קטנה במולדובה בעיר "בלץ" במולדובה.

בשכונתי היו ילדים מכל מיני עדות, בזכות מגוון העדות שחיו סביבנו, זכינו להכיר טעמים חדשים של מאכלים שונים. כל ילדי השכונה אהבו לעשות הרבה דברים יחד כגון: לשחק, ללכת לבית הספר ולחזור ממנו. אחד המשחקים שנהניתי לשחק עם חבריי היה כדורעף כי תמיד הייתי מנצחת אותם.

הבית שלי היה הבולט מכולם. היו מסביבו הכי הרבה פרחים ועצים והיה את הפרח הכי מיוחד בשכונה, פרח ה"לילך", שסימל שבבית זה מתגוררות שתי בנות. הבית שלי, נודע כבית פרחוני. כל אחד מהשכנים רצה לגדל את פרח הלילך שהיה גדל בביתי.

בשכונה שלי אהבו את עונת האביב, ובמיוחד חיכו ליום הראשון של האביב, כדי לקיים את המסורת שהונהגה בשכונה מזה שנים. ביום זה, כולנו ענדנו סיכה עם תליון של בן ובת שסימל שמחה על בוא האביב.

אחד מהזיכרונות שלי בתור ילדה היה הכנת היין. כשההורים רצו להכין יין, אני ואחותי היינו יוצאות לכרם, קוטפות ענבים, מועכות אותם עד שהיה יוצא המיץ ואז שותים.

המחנה

בתור ילדה הייתי מחוברת מאוד לטבע, לכן כל שנה חיכיתי לצאת עם חבריי מהשכונה למחנה, בו הקמנו אוהלים. במחנה השתתפנו בפעילויות ומשחקים ממש מהנים, עשינו מסיבת תחפושות, הדלקנו מדורות ושרנו שירים.

כבר בגיל עשר נשלחתי לקייטנה ביער. זה היה רחוק מהבית, מחוץ לעיר. בזמני לא היו מכשירים סלולריים ולא יכולנו לתקשר עם ההורים. האמת? הסתדרנו מצוין וגם ההורים לא דאגו כי היינו בידיים טובות. אמי הגיעה כעבור שבועיים לאסוף אותי והתאכזבתי מזה כי היה לי מאוד כייף ולא רציתי לחזור הביתה. לאחר מסע שכנועים היא הסכימה להשאיר אותי לעוד שבוע וכשהזמן נגמר בכיתי מאוד.

מה שפחות אהבתי במחנאות היו החרקים, הם הפחידו אותי. פעם אחת הם נכנסו לאוהל שלי ושל חברה שלי, צרחנו, השתוללנו, פתחנו את האוהל, לקחנו מפית והצלחנו להעיף אותם.

עם הזמן, השכונה התרחבה וכל פעם הגיעו דיירים חדשים והיינו אחראים על השתלבותם החברתית. היינו עושים הכרות ומזמינים אותם לשחק יחד.

כשגדלנו ובגרנו הפסקנו לשחק אבל לא היינו שקועים בטלפונים. היינו מדברים אחד עם השני בשביל להעביר את הזמן כשלא היה מה לעשות, וגם היינו משקיעים שעות בלימודים.

העלייה לארץ

בגיל 22, נפרדתי משהשכונה ומהבית הכי בולט ועשיתי עלייה לארץ ישראל עם הוריי ואחותי. כשהגענו לא ממש הכרתי אף אחד או ידעתי מה עושים פה. התגעגעתי לחבריי אבל עם הזמן הכרתי חברים חדשים שעזרו לי להתאקלם. התחלתי להבין מה עושים פה וממש אהבתי את הארץ.

כיום אני בת 63 גרה בנהריה, עובדת בקופת חולים "מכבי", יש לי שני ילדים ושתי נכדות.

הזוית האישית

ליטל: כשהכנתי את העבודה עם סבתי הרגשתי שאני מגלה יותר דברים על העבר שלה ועל הילדות שלה, וזה בנה לנו את הקשר הרבה יותר. במיוחד, כי אנחנו גרות רחוק זו מזו. עבדנו מרחוק וזה היה כיף מאוד ולא הרגישו בהבדל וגם אם כן זה אפילו יותר טוב, התעלמנו מכל המצב צחקנו וזה היה ממש כיף.