מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הבית ברחוב ויתניה 12

אהבה מדור לדור
ילדות בחצר הבית בויתניה 12 תל אביב
כיבוד הורים כדרך חיים

קוראים יקרים,

שמי רצון נתנאל ואני סבו של עדן אבני, אבי אמו שרית. כשנוכחתי בפגישה של תכנית הקשר הרב דורי בתאריך 23.1.2020, התברר לי שהייתי אמור להביא עמי חפץ כלשהו שמצביע על קשר והמשכיות בין הדורות. מאחר שלא נכחתי בפגישה שקדמה לה, הגעתי כשאין ברשותי חפץ שרציתי להציג במודע, אך נזכרתי שבארנקי ישנה תמונה של אמי למזכרת והחלטתי להציג אותה כחפץ בפגישה. מכאן הדרך הייתה קצרה להחליט, שסיפור המורשת שלי יהיה סיפור על אמי, משפחתי והבית ברחוב ויתניה שבשכונת מנשיה בתל אביב.

נולדתי בשנת 1954 בעיר נתניה. יש אומרים ששמי, נתנאל, נגזר משם העיר שבה נולדתי, אך נראה שבחירת שמי בהחלט נוגעת להרגל של הוריי לקרוא לילדיהם בשמות המסתיימים בסיומת "אל", כגון: דניאל ז"ל, רפאל, גבריאל ז"ל, מיכאל ז"ל וישראל. אחריהם נולדו שתי אחיותיי מרגלית ועדינה, אחריהם ציון, בעקבותיו אני, ואחריי נולד בן הזקונים אליהו, הנקרא בפי כל אריה. כפי שאפשר לספור, גדלתי בבית עם שבעה אחים ושתי אחיות, ורק בבגרותי נתברר לי שהייתה עוד אחות בשם גאולה, שנולדה בין שתי אחיותיי מרגלית ועדינה. למעשה לפני כעשרים שנים ולאחר בדיקה שנעשתה, נודע לי שאמי עלתה מהעיר עדן שבתימן (היום עיר בתימן, בעבר קולוניה בריטית) עם שבעה ילדים ולא שישה, כמו שחשבתי רוב שנות חיי. היא אחזה בזרועותיה תינוקת בשם גאולה, שעלתה עמה לארץ, קיבלה את מס' הזהות 005416185 ולא חיה איתנו. שאר הסיפור אודות הסיפור גאולה בחזקת נעלם.

אחר לידתי משפחתי עברה להתגורר בעיר נס ציונה, שבה נולד אחי אריה בן הזקונים, וכך סיימה אמי את שרשרת הלידות וההפלות שהחלה בהיותה בת 13 – כן כן, בת 13 – ונמשכה כשני עשורים. זאת אומרת שבגיל 35 בערך היא כבר הייתה עם עשרה ילדים, כשהצעיר מביניהם הוא תינוק בין יומו והמבוגר מביניהם כבר בשנות העשרים לחייו. כאן מסתיים פרק א' בחייה של אמי, מבחינתי כנוכח בחייה, ואני רק כבן שנתיים.

פרק ב' של אמי ושלי מתחיל ביישום ההחלטה להיפרד מבעלה ולהשאירו בבית שבנס ציונה, בית שבנוי על כחצי דונם אדמה ברחוב רמב"ם בעיר. כפי שסופר לי, הוזמנה משאית שעליה הועמסו מספר חפצים מן הבית שעזבה, ויחד עם תשעה מילדיה (האח הבכור דניאל חי אז בקיבוץ) עברה לדירת חדר שהושכרה עבורה על-ידי אחיה, "דוד עובדיה". הדירה ניצבה בגבול תל אביב יפו על חוף ימה של תל אביב, סמוך ובדומה לבנין מוזיאון האצ"ל שניצב שם עד היום. כעבור שנתיים הבניין פשוט התמוטט ואי אפשר היה לגור בו מכאן ואילך.

כך הגענו לפרק ג' בחייה של אמי ושלי: המעבר לשכונת מנשיה הסמוכה, השוכנת גם היא בגבול תל אביב יפו, כשרחוב המרד של היום היה עורק ראשי בשכונה. מה שניצב במרכז הפרק הנוכחי של חיי הוא הבית ברחוב ויתניה 12. היה זה בית עם שני חדרים, מטבח גדול, שירותים וחצר ששטחה גדול יותר משטח הבית. בעודי גדל בשנים בבית חוויתי מהמהומה והמריבות שהתחוללו בין אבי לאמי סביב פרידתם. בכל זאת ובעזרת אחיי הגדולים, הם הגיעו להסכם גירושים כשחזקת כל הילדים נותרה בידי אמי, הסכם שנשמר עד יומם האחרון. ראיתי את אמי בעיקר עובדת, אם זה במטלות ביתיות כגון בישול, ניקוי הבית, כביסה מרובה, טיפול בילדים ושמירה על הסדר והניקיון, ואם זה במטלות חיצוניות כגון עבודתה כעוזרת בית בבתים פרטיים או כמנקה במשרדים לשם פרנסה. ראיתי את אמי מלינה בביתה בנוסף לילדיה את אמה, "סבתא לאה", או את סבה, אבי אמה וסבא רבא שלי, "סבא עוואד". ראיתי אותה מאכילה פיות נוספים מלבד ילדיה, כמו ילדי אחיותיה שגרו בסמוך אלינו, את ילדי השכנים וכן את החברים של ילדיה, כלומר שלי ושל אחיי, שהיו תמיד בסביבה. ראיתי אותה גוררת את אחי ואותי בעגלת תינוקות לבית-החולים "הדסה" ביום גשום כדי לאשפז אותנו עקב דלקת ריאות ודואגת לבקר אותנו יום יום עד השחרור. ראיתי אותה מסיעה אותי במונית שוב כעבור שנים לבית-חולים "הדסה" אחרי שד"ר ארוך קבע שאני לא יכול להישאר בבית עם חום כזה גבוה ומשם, משלא היה מקום ב"הדסה", לבית חולים "איכילוב". ראיתי אותה כמובן בביקורים היומיים שלה לאחר שסיימה את מטלות היום. ראיתי אותה מצווה את אחיי הגדולים לדאוג שאנחנו, אחיהם הקטנים, נכין את שיעורי הבית שלנו והם אכן עשו כך.

אמי

תמונה 1

אמי לא הייתה אישה דתייה אך בהחלט אדוקה למסורת היהודית, והקפידה על כשרות, מזוזה, הפרדת בשר וחלב ושמירה על קיום מצוות חגי ישראל כולם. גולת הכותרת בבית היה טקס הדלקת נרות השבת בליווי ברכות ותפילות ובעקבותיו קבלת השבת, שראשיתה התפילה בבית או בבית הכנסת, והמשכה הקידוש, הארוחה שזכינו בה למנת הבשר או הדגים השבועית שלנו, מזמורי השבת ו"ברכת המזון". אמי לא כפתה עלינו אורח חיים דתי אבל דרך שמירה על כבודינו ודרישה שנשמור על כבודה נוצרה בביתנו אווירה של מסורת יהודית מכובדת, אך עם נגיעות ליברליות מצד ילדיה. לאור המטלות הרבות שהיו מנת חלקה של אמי הן בבית הן מחוצה לו, היא השכילה להטיל עלינו את האחריות לחלק מהן, כגון: צחצוח נעליים (כעשרים זוגות פעם ביום או יומיים), גיהוץ בגדים בכמות מטורפת, כתישת התבלינים הדרושים לחוויאג' של המרק, התה והקפה בעלי ומכתש, טחינת הסחוג והקציצות המיוחדות של אמי (הרבה ירק ומעט בשר) במטחנת בשר ידנית, רחיצת ושטיפת כלים וסירים גדולים בחצר הבית, וטאטוא החצר. אותה החצר שמשה אותנו כחדר אורחים ענק ובמרכזה שולחן שמשטחו אבן גדולה ועגולה (שולחן האוכל שלנו), ליד השולחן בריכת דגים קטנה, ספסלי ישיבה מעץ, צמחייה מרובה, מחסן, במה קטנה (ששמשה לקיום אירועים כגון חגיגת הבר מצווה שלי) ומספר חבלים באורך של כששה מטרים כל אחד ששמשו לתליית כביסה. חלל מסויים בה היה פנוי לטובת הסוכה השנתית של חג הסוכות ובכל זאת נשאר מספיק מקום ליהנות ממנה כחצר משחקים לילדים ומקום מפגש למבוגרים בערבים.

בזכות הקפדתה של אמי על סדר, ארגון וניקיון בבית ובחצר, זכינו להכרה ולהוקרה מטעם עריית תל אביב וקיבלנו שנה אחר שנה ברצף תעודה שמכירה בחצר שלנו כחצר הנקייה והיפה ביותר בעיר. יתרה מזאת – העובדת הסוציאלית, "גברת מלכה", כפי שנקראה בפינו, שהייתה צמודה לאמי ביחסים חמים ומיוחדים, המליצה שאמי תקבל את אות "אם השנה". את המלצתה נתנה, בין השאר, על רקע היות אמי אולי האימא היחידה ששלחה למלחמת ששת הימים בשנת 1967 חמישה מילדיה – חמישה חיילים לוחמים בעת ובעונה אחת – בעודה ממשיכה לדאוג לילדיה שנותרו בבית, ביניהם אני כבן 13, לנו ולהם כאחד (כעבור שנים אחדות, במלחמת יום כיפור בשנת 1973, גוייסו שבעה מילדיה וחתן אחד). על כל פנים, אמי סרבה לקבל את האות משום ביישנותה הרבה להיות נוכחת בטקס רשמי עקב אי ידיעתה קרוא וכתוב עד סוף ימיה. זוהי אמי וזו גאוותי, לא יודעת קרוא וכתוב אך מקדימה את זמנה – הפמיניסטית הראשונה שהכרתי, קשוחה, נועזת, אמיצה, בעלת עמידה איתנה, מחמירה ומענישה, אך יחד עם זאת, יודעת את מקומה, מלאת שמחת חיים, עליזה, מבינה, עוזרת לזולת, מחנכת, סולחת ומגוננת. אמי גוננה על כל אחד מילדיה בנפרד, ומידיעתי אני מוסיף שהיא גוננה גם על אנשים אחרים ממשפחתה המורחבת. הצלחתה לגונן עלינו התבטאה מעצם היותה אישה כבת ארבעים, עם עשרה ילדים, חיה בגפה בדוחק ובצמצום מירבי, בשכונה תל אביבית בסמוך ליפו ולשכונת שבזי שנחשבו אז לשכונות פשע, ואף לא אחד מילדיה היה נגוע בעבריינות או בפשע כלשהו, אלא להיפך – כולם למדו שמונה שנות לימוד ורובם אף יותר. אני, למשל, התקבלתי ללימודים בתיכון עירוני ז, שבזמנו היה המקבילה ה"דרומית" לגימנסיה הרצליה ה"צפונית", אח בוגר ממני למד הנדסה ועבד במכון התקנים כארבעים שנים, כולם עבדו בעבודות מכובדות, נישאו וזיכו את אמי בנכדים ובנינים. יהי זכרה ברוך.

מצגת תמונות מרחוב ויתניה: 

הזוית האישית

ברצוני לברך על תכנית הקשר הרב דורי, להודות לבתיה, המורה המקסימה, על התנהלותה בפגישות ובעיקר לחבק את נכדי עדן אבני המיוחד, שבזכותו הצלחתי לספר ולו במעט, לו ודרכו גם לילדיי, שרית ואדם, ולנכדיי האחרים בר, אריאל וטל, את קורות חיי אמי ומשפחתי. אוסיף ואומר שזהו קמצוץ מזכרונותיי ועוד רבים ואחרים לא הבאתי כאן. כמובן לא הובאו זכרונות של אחים ואחיות אחרים וכן לא הוזכרו תקופות אחרות כגון החיים בעדן ובג'בוטי, החיים במעברות, וגם פרק ד' בחיי אמי ואנוכי אחרי המעבר בשנת 1969 מהבית ברחוב ויתניה 12 לבית אחר שבתל אביב.

אני מאחל לנכדים שלי כל טוב והרבה הצלחה בלימודים וביחסים עם בני אדם.

בברכה, רצון נתנאל.

מילון

מנשייה (יפו)
מנשייה (בערבית: المنشية) היה רובע מעורב בצפונה של יפו שנהרס בחלקו במלחמת העצמאות ונהרס כמעט במלואו במהלך ארוך שנים שראשיתו מיד לאחר סיום המערכה במרחב תל אביב ויפו במלחמת העצמאות וסופו בשנות ה-60 ושנות ה-70. השטח בו התקיימה השכונה נקרא עד היום "מנשייה", ממוקם באזור שבין מרכז תל אביב ויפו ונמצאים בו מרכז עסקים ראשי מפותח באופן חלקי, פארק צ'ארלס קלור ומספר אתרים נוספים כגון תחנת האוטובוסים "כרמלית" ובית המלון דייוויד אינטרקונטיננטל. (ויקיפדיה)

חוויאג'
חוויאג' (בערבית: حوائج מצרכים) הן שתי תערובות תבלינים תימניות מסורתיות, המשמשות האחת לתיבול מרק והשנייה לתיבול קפה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”כבד את אביך ואת אמך“

”זו אמי וזו גאוותי – הפמיניסטית הראשונה שהכרתי, קשוחה, נועזת, אמיצה, בעלת עמידה איתנה“

הקשר הרב דורי