מאגר סיפורי מורשת

סבא נולד בשנת 1950, בשכונת נווה-עוז ליד פתח תקווה. השכונה הוקמה בשנת 1946, לפני קום המדינה וההורים שלו, חיה ושמעון, היו בין מייסדיה. סבא בחר לספר לי אודות השכונה בה נולד היות ולדבריו: "החוויות אותן חוויתי במחוזות ילדותי, מלווים אותי כל חיי, אליהן אני שב ברגעים של אושר וכאב".

נווה עוז, שכנה בין פרדסים ומסביב לכל אחד מבתיה הקטנים, היתה חלקת אדמה גדולה, ששימשה למשק עזר. במשק העזר בביתו של סבא היו עצי פרי, גינת ירק, לול תרנגולות, שובך יונים, ברווזים שהשתכשכו בבריכה קטנה וכלב.

אני, על רקע ביתו של סבא, בזרועותיה של אמא עם שירה דודתי, אודי דודי, יואב בן דודי וסבא.

משפחתו של סבא בילתה את מרבית השנה במרפסת הגדולה של ביתם. באותה תקופה, הבתים לא היו ממוזגים ובמרפסות, היה בדרך כלל קריר יותר מאשר בתוך הבית. במרפסת היו שולחן וכיסאות, אשר שימשו לארוחות המשפחתיות בנוסף לכך, היו כיסאות נוח עליהן נהגו לשבת ולקרוא עיתון וספרים. בתקופה הזאת, לא היתה טלוויזיה ונהגו להאזין לתכניות הרדיו. במרפסת היה רמקול קטן, אשר היה מחובר למקלט הרדיו שהיה בחדר ההורים. בשעות הערב, נהגנו לשבת במרפסת ולהאזין לתסכיתים שהם מחזות בהן נשמע רק קולם של השחקנים ללא תמונה.

בחצר הבית, היו מספר עצי פרי גדולים. סבא אהב במיוחד את שני עצי השזיף הגדולים על אחד מהם צמחו שזיפים צהובים ועל השני צמחו שזיפים סגולים. סבא אהב לטפס על עץ השזיפים הסגולים ולבלות בין ענפיו שעות רבות. על יד עצי השזיף צמח עץ רימון. בכול שנה באביב, נהגנו לכייס את הפרות הקטנים (לעטוף אותם בשקיות נייר חומות). כיוס הרימונים נועד להגן עליהם מפני מזיקים. בשלושת החודשים הבאים, העץ נראה כאילו צומחות עליו שקיות חומות. עם בוא הקיץ, נהגנו לפתוח את השקיות ולקטוף את פרות הרימון שהבשילו. בדרך כלל, אכלנו את הרימונים בשעות אחר הצהריים על המרפסת, כדי למנוע הכתמת השולחן והבגדים, פרסנו עיתון ישן, עליו אכלנו את הרימונים.

את שכונתו של סבא, הקיפו מכול עבר פרדסים של עצי תפוז. סבא וחבריו נהגו לשוטט בין העצים ולשחק משחקי מחבואים ותופסת. בתוך אחד הפרדסים היתה בריכת השקייה גדולה, שילדי השכונה נהגו להשתכשך במימיה. חלק מילדי השכונה אף למדו לשחות בבריכה זו.

בפרדסים שהקיפו את שכונתו של סבא, צמח עץ שקדייה בודד, בשוליו של אחד השבילים. השקדייה היתה יוצאת דופן בין עצי ההדר הרבים שצמחו באזור. מדי שנה בעונת האביב, סבא וחבריו היו יוצאים לחפש את השקדייה אשר פרחה בעונה זו. פריחת השקדייה הקסימה מאוד את סבא וחבריו שלא הכירו עצים מסוג זה בחצרות בתיהם. הם נהגו לקטוף ענפים עטורי פרחים אשר לא החזיקו מעמד עד שהגיעו לבתיהם. זיכרון פרחיה הקסומים של השקדייה מלווה את סבא עד היום.

בשוליי החצר של סבא, עמד מחסן אותו הפך אבא שלו (סבא רבא שלי) לנגרייה. כאשר אבא שלו פרש לגמלאות הוא בחר להיות נגר חובב ולכן הקים את הנגרייה. הוא צייד את הנגרייה העמוסה בכלי עבודה כמו: מסור חשמלי, מקדחה, משוף ומקצוע. אבא של סבא בנה בנגרייה צעצועי עץ לנכדותיו, אמא שלי ודודה שלי (אדוה ושירה). צעצועי העץ כללו בית בובות, מיטה לבובה ועוד.

בעונות החורף, סבא והוריו יצרו ערוגות ירק, בהן סבא שתל ירקות כמו: בצלים, צנוניות, גזרים, מלפפונים, וחסות. כאשר הבשילו הירקות סבא אסף אותם מהערוגות ואמא שלו הכינה מהם סלט.

סבא רבא שלי, שהוא הסבא של אמא שלי ודודתי שירה, גידל כלב שחור בחצר הבית. לכלב קראו בוני וכל בני המשפחה מאוד אהבו אותו. בוני היה קשור בשרשרת ארוכה מאוד בחצר האחורית של הבית. סבא, אדוה אמי ושירה דודתי אהבו לשחק עם בוני ומאוד הצטערו כאשר הוא מת בשיבה טובה.

הרחובות בשכונתו של סבא, לא היו סלולים ודרכי העפר היו מגרשי המשחקים של ילדי השכונה. את מרבית שעות אחר הצהריים והערב, סבא בילה עם חבריו ברחוב ובחצרות הבתים. הם שיחקו במחבואים, בתופסת, בג'ולות ובקלס.

שם המשפחה של סבא היה ויסמן. כאשר סבא הגיע לגיל שמונה עשרה, החליט אחיו הבכור (עמי), לשנות את שם משפחתו לענבר וסבא הלך בעקבותיו ושינה גם הוא את שמו. אמא שלי (אדוה) קיבלה את שם המשפחה ענבר עם לידתה וכמובן שגם שם משפחתי ענבר. אני וסבא שלי ממשפחת ענבר, שבעבר נקראה ויסמן כתבנו את הסיפור הזה.

הזוית האישית

סבא נדב: יחסי עם יערה מאוד מאוד קרובים מיום לידתה, התוכנית אפשרה לי להכיר מעגל מאוד מרכזי בחייה, את בית ספר השיטה. נחשפתי לקהילה חמה ואוהבת ומאוד לא שגרתית, המכילה את כל חבריה. לי כסב, ששנים רבות עסק בחינוך, היתה זו חוויה מאוד מרגיעה, הידיעה שנכדתי חלק מקהילת השיטה.

יערה: היה לי כייף עם סבא, שמחתי שהוא הגיע לביה"ס ואף הצטרף לפעילויות נוספות בביה"ס. היה מעניין לשמוע על השכונה בה סבא גדל ולצפות בתמונות מילדותו של סבא.