מאגר סיפורי מורשת

שמי ליבי שיינפלד, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי ומתעדת את סבתא שלי, בתיה שיינפלד. זהו סיפורה:

משפחתה של סבתא גרה בבלץ, במולדובה. זו הייתה משפחה דתית של עובדי אדמה בעלי משק חקלאי. במקור המשפחה מרומניה (בסרביה). לבתיה שתי אחיות: פירה גרה בארץ ואידה, היא חיה כיום בארה"ב. היה לה גם אח בשם נונה שנפטר בארץ. הם גרו בבקתה קטנה בחווה, הם לא חיו בשכונה יהודית. אלא מעורבת. היהודים היו נפגשים בחגים בבית הכנסת.

בילדותה אהבה לשחק את המשחק "אחד שתיים שלוש", לשחק בכדור, ואת המשחק מחבואים. היו לה גם בובות. בשעות הפנאי אהבה לקרוא ספרים. היא אהבה גם לשחק עם חברים מהשכונה. היא זוכרת שבחורף האגם היה קופא והם החליקו על הקרח. המאכלים שהיא אהבה היו דייסה, סלט אוליביה, בורשט וסירניקי. קניות היו עושים בשוק המקומי. התקלחו במקלחת במבנה חיצוני.

היא למדה בבית הספר מספר 2 (באותם ימים לא היו שמות לבתי הספר בברה"מ אלא מספרים). השיעורים שלמדה הם חשבון, שפה, ספרות, ספורט, רוסית וגרמנית. הייתה משמעת חזקה וכבוד למורים. התלבושת האחידה הייתה שמלה חומה וצעיף. המקצועות שאהבה הם ספרות ורוסית. היא הייתה בתנועת הנוער "פיונירים". את הכרזת מדינת ישראל שמעה ברוסיה.

בשנות העשרים שלה האזינו למוסיקה קלה ורקדו ואלס וטנגו. היא אהבה מוזיקה רוסית וצרפתית ורקדה ריקודים סלוניים. הזמרים שהיא אהבה היו "אלה פוגצובה", "מוסלים מגומאייב"  ו"אמיל גורובץ". הלהקה האהובה עלייה הייתה "Pojuschie Gitary". היא אהבה מאוד לצפות בקונצרטים, להיות בקולנוע, להסתובב בים ולרקוד ריקודים סלונים. בזמנה היה ערוץ אחד בטלוויזיה, רדיו וטלפון חיוג. היא למדה ניהול חשבונות.

בעבר הקשר בין בני זוג נרקם במפגש חברתי. היה מותר לרקוד, להחזיק ידיים, לתת פרחים. סבתי הכירה את סבי במפגש חברתי, נולדו שני ילדים – מיכאל וריטה. יש להם ארבעה נכדים: בן, גל, ליבי ולינוי. שניים גרים בבאר-שבע (בן וגל). בן לומד הנדסה וגל לומדת עיצוב. שתיים גרות בצור יצחק (אני ליבי, ולינוי). אני לומדת בחטיבה ולינוי בתיכון.

העלייה לארץ

בתיה עלתה לארץ יחד עם סבי, דודתי ואבי בשנת 1979. הסיבה לעלייה היא העובדה שהרבה יהודים עלו ארצה עקב פתיחת השערים לישראל, גם זה שההורים של בתיה (פסח וגוסטה שעלו לארץ בשנת 1973) כבר גרו בארץ וחיו בבאר שבע. היחס ליהודים כבר לא היה טוב ברוסיה. וכמובן בגלל ההרגשה להיות חלק מהעם היהודי. ההגעה לארץ ישראל נמשכה כשבוע וכללה בתוכה נסיעה ברכבת (שינה ברציפים), נסיעה באוטובוס ובמטוס לוינה. משם מטוס לישראל.

הם רצו להיות בבאר שבע יחד עם ההורים של בתיה אך נתנו להם מרכז קליטה בדימונה (בניין רכבת). את השפה הם למדו באולפן עברית. בהתחלה היה להם קשה מבחינה כלכלית. בזמן העלייה הם פגשו חברים מרוסיה בארץ ומאוד התרגשו ושמחו.

הזוית האישית

ליבי: במהלך התיעוד אני הרגשתי שאני מתקרבת יותר לסבתי ואני מכירה אותה יותר ויותר. סבתי התרגשה מכיוון שהיא אוהבת לספר לי על חייה וזה עשה לה טוב שאני מתעניינת בה.