מאגר סיפורי מורשת

"אבא, אני רוצה את הבובה…אבא בבקשה", "אבא מה הפקיד אומר לך? … אני רוצה לראות אותה"  "הוי, כמה שהיא יפה….אבא…אבא…" .

אבא של סבתי לאחר שעה ארוכה בה עמדו בסניף הדואר מול הפקיד שהסביר שאי אפשר לשחרר את הבובה מבלי לשלם מכס, נעתר בסוף, שילם כנראה סכום נכבד עבור המכס,  סכום שלא היה כל כך באפשרותו לשלם וקנה לסבתי את הבובה (בובה רכה עם אוברול תכלת וראש גומי). כמה שמחה סבתי…הבובה נשלחה מארה"ב מהדוד שגר בפלורידה.

הבובה היא הדבר היחיד שנותר אחרי השואה.

לאף אחד בשכונה של סבתי לא הייתה בובה כזאת. היא כל כך התגאתה בה. הם גרו בשכונת קריית שלום בתל אביב. שכונת פועלים.  סבתי גרה בשכנות עם עולים מכל קצוות תבל: רומניה, הונגריה, פולין, גרמניה, בוכרה, סוריה, עיראק ועוד… משפחתה של סבתי חיה בהרמוניה עם כולם. היו ביניהם משכילים יותר ופחות: גם רופאים, גם מוזיקאים, גם רוכלים, חשמלאים, בנקאים, מורים ועוד…הייתה שם אווירה של עזרה הדדית ושותפות גורל.

סבתי רחל בחג בשבועות

סבתא מספרת שהם ישנו בבית אך גדלנו בחוץ. להוריה של סבתי לא היה זמן בשבילם. החצר והרחוב שימשו להם בית ספר שני. בילדות המוקדמת הם שיחקו עם ילדי השכונה בגרוטאות. אחר כך המון משחקי חברה: מחבואים, "הנדס- אפ", כדורגל, דודה, פינות, חבל, חמש אבנים, גולות ועוד…"ילדים הביתה, אתם מרעישים, אנו רוצים לישון." אלו היו הקריאות של גברת רגינה, השכנה של סבתי, כאשר הם שיחקו בין השעות 2-4, שעת "השלופטתנדה". הם פחדו ממנה ומבעלה שהיו אנשים מכובדים והם השתדלו לרצות אותם.

שיעורים והכנות למבחנים הם עשו בדרך כלל עם החברים. מכתה ד' הם הלכו לצופים, שהיו מאוד פעילים, בשבט הגבעה. למרות שהיו אלה שנים ראשונות לקום המדינה, בבית של סבתי, לא ממש הרגישו מחסור. גני ילדים היו כבר מגיל 3 ובית הספר היסודי היה מקום מאוד מאורגן עם מורים איכותיים ומגוונים מאוד. רובם ניצולי שואה שהקנו ערכים ואהבה רבה. מגיל צעיר הם למדו חלילית, מלאכת יד, חקלאות. בהפסקות הם למדו ריקודי עם והמחזות לקראת החגים. הם למדו אפילו כלכלת בית, במטבח חדר האוכל של בית הספר, שהגיש ארוחת צהריים.

יום אחד קראה אמא של סבתי ואמרה לה:"בואי רחל, בואי נלך לשכנה, הגיעה חבילה מארה"ב השכנה קיבלה בגדים שונים לכל הגילאים, משומשים במצב טוב."הם נברו בערמות וחיפשו בגדים שיתאימו לסבתא. לא הייתה להם אפשרות לקנות בגדים במחיר מלא.מידי פעם גם סבתי קיבלה משלוח מבנות דודות של אימה הגרות בברוקלין. שמלות שבחלקן סבתי הייתה טובעת אך היא כל כך רצתה… שהיא קשרה סרט במותניים הצרים שלה כדי שהשמלה לא תיפול.

כשסבתי הייתה בגן חובה פתחה אימה פעוטון באחד מחדרי הבית. שם התאהבה סבתי במקצוע "גננת"  ושם היא החליטה שזהו עתידה. כך הלכה סבתי במסלול ברור ועקבי, דרך התיכון והסמינר, ישר אל הגן. בסמינר סבתי פרחה ממש ונהנתה מכל רגע. כשסבתי התבגרה אבא שלה החל לתפור לה בגדים. הוא היה חייט בנשמה. סבתי ליוותה אותו במבטה ולמדה המון מתהליך עבודתו.

סבתי הייתה ברת – מזל גדול שהמקצוע שלה היה גם אהבתה הגדולה. סבתי הלכה לישון עם מחשבות על הגן וקמה מוקדם בבוקר, עם תכניות מוגדרות. העבודה הייתה ממש כל חייה של סבתי.

סבתא ראתה את סבא כמעט כל בוקר: כשהייתה בדרך לבית ספר, והוא בדרך לצבא."הגידי תוכלי להכיר לי את השכן שלך?" כך סבתא בקשה מהחברה שלה .החברה הסכימה כמובן וסיפרה לה עליו. בדיוק באותו שבוע ערך השכן מסיבה לחבריו. זו הייתה הזדמנות נהדרת ולאחר היכרות קצרה, הזמין אותה למסיבה בביתו. מכאן והלאה התגלגלה החברות. כבר במלחמת 6 הימים דאגה לו כמו לאחיה.

לאחר כשנה כאשר התיכון שלה ארגן מסיבה בבסיס צבאי, הופיע להפתעתה גם הוא כחייל בבסיס זה. החברות התהדקה, ובגיל 19, כאשר היתה עדין תלמידה בסמינר, התחתנה סבתא אם סבא. סבתא המשיכה ללמוד בסמינר כשנה אחרי הנישואין וגרה עם סבי קרוב לסמינר בהוד השרון. אחר כך עברו סבא וסבתא לגור בחולון בנאות-רחל ליד ההורים שלהם. שם נולדה אימי, כנכדה ראשונה ל-2 המשפחות. סבתי עבדה כגננת מיד עם סיום הסמינר והמשיכה באותה עבודה לאורך כל השנים. 19 שנות עבודתה הראשונות היו בבת-ים, שם קיבלה גן חדש עם ציוד מאוד מתקדם ועשיר. למושב כפר רות הגיעו סבתי ומשפחתה לאחר שחבר טוב שלהם עבר לשילת מחולון וסיפר להם על האיזור. באופן פתאומי סיפר, שיש חלון הזדמנות מאוד מפתה שבו: יש בכפר רות בית למכירה וגם עבודה לסבתא כגננת בשילת. משפחתי התלהבה וסבתי אמנם החלה לעבוד כגננת בשילת לאחר שקנו את הבית בכפר רות והמשיכו לבנותו.

הילדים של סבתי: ליטל אימי, הבת הבכורה של סבתי שנולדה אחרי 3 שנות נישואין. דותן, הבן השני נולד כ-4 שנים לאחר מכן. יניר, הבן השלישי נולד 3 וחצי שנים אחר כך. אבי, הבן הרביעי נולד בהפרש של 6 שנים.

סבתי פרשה מהעבודה לאחר 37 שנות הוראה ואחר כך עבדה כמורה מתקנת וטפלה בנכדים. בשנתיים האחרונים סבתי כבר לא עובדת בחוץ, רק מטפלת בנכדים ומציירת.

הזוית האישית

מיכל: התהליך היה משמעותי ומרגש קירב ביני לבין סבתי וכמובן למדתי הרבה על הסיפור המשפחתי מהעיניים של סבתי כילדה.