מאגר סיפורי מורשת

סבתי, אסתר חיימוביץ', נולדה בבוטושן שברומניה בשנת 1940. בשנת 1964 עלתה סבתי לארץ. וזה סיפורה של סבתא אסתר:

החיים כנערה בבית עני ומשפחה מרובת ילדים לא היו קלים בכלל. גרנו שמונה נפשות בבית אחד בלי תנאי קיום בסיסיים ללא חשמל וללא מים. לא היה אוכל בבית והיינו צריכים לקבל, כמו רוב המשפחות בכפר, לחם מהאופה ולהסתפק במועט. גם לא היו לנו מים זורמים בברז ולא יכולנו לשתות, להתקלח, ולהשתמש בשירותים.

מתוך ששת האחים אני הייתי הבכורה, וכאשר הוריי הלכו לעבוד ולפרנס אותנו, הם סמכו עליי שאשמור על חמשת אחיי ואחיותיי. זה היה נורא קשה, הייתי קטנה והקדשתי למשפחתי יותר זמן ממה שהקדשתי לעצמי… סיימתי יסודי אבל לא למדתי בתיכון, לא סיימתי 12 שנות לימוד, ואין לי תעודת בגרות, כמובן. כשכל חברותיי למדו, אני הלכתי לעבוד בעבודות מזדמנות, הרווחתי כסף, טיפלתי באחים וביצעתי מטלות בבית.

אחת מהמטלות והמשימות שנתנו לי הייתה שאיבת מים מהבאר. לא יכולתי להתנגד ולא להסכים, אני הבכורה! סמכו עליי שאביא את המים כי אי אפשר לשרוד ללא מים.

הבאר המקומית הייתה רחוקה, וכל פעם הייתי הולכת כשלושה קילומטרים להביא דליי מים. אני זוכרת שפעם אחת, בחורף, אבי דרש ממני להביא מים מין הבאר, אבל בחוץ השתוללה סופת שלגים, והשלג כיסה את כל השביל המוביל אל הבאר.

אני זוכרת שהייתי יחפה, לא היו לי נעליים, בחוץ היה שלג כמעט עד הברכיים, אז מצאתי כמה חתיכות בד ישנות שהיו זרוקות בצד וליפפתי אותן בכפות הרגליים שלי, כדי שלא יהיה לי קר, והלכתי לשאוב מים.

מתוך כל הפעמים שהלכתי אל הבאר, הפעם הזאת הייתה שונה, המסלול הרגיש ארוך יותר וקשה היה לי להגיע לשם. כאשר הגעתי שאבתי שני דליי מים והלכתי את הדרך חזרה, בכל הדרך חזור המים נשפכו והדליים זזו עד שלא נשאר כמעט דבר, אבל בכל זאת המשכתי ללכת בשביל ולפלס את דרכי בשלג. באמצע הדרך כמעט ליד הבית התחבאה בתוך השלג אבן גדולה שנחבאה לעין. מעדתי עליה ונפלתי והדליים נפלו איתי. כל המים נשפכו ולא נשאר כלום, לא יכולתי לחזור בלי מים הביתה, והייתי עצובה שבגללי לא יהיה לנו מים. אז אזרתי כוחות ושבתי לבאר ושאבתי שוב מים. חזרתי אחרי שעות הביתה, היה לי קר מאוד , אבל לפחות בבית היו מים וכולם היו מרוצים.

אני זוכרת שבאותו היום חיכיתי כל כך לארוחת הערב. אימי הכינה מרק מהמים שהבאתי, ומקליפות תפוחי אדמה אותם הביאה מהאישה שאצלה עבדה כטבחית. הארוחות בבית לא היו גדולות ומשובחות.. הסתפקנו במועט ופעמים רבות אכלנו שאריות או שלא אכלנו כלל.

הזוית האישית

יהל: היה תענוג לשבת עם סבתי ולהקשיב לה, לסיפורים שלה ולעברה כילדה… היא ספרה לי על הזמנים הקשים שחוותה כילדה לעומת החיים של ילדים כיום. אני שמחה שהייתה לי ההזדמנות הזאת לספר את סיפורה.