מאגר סיפורי מורשת

אבי עלה ארצה בשנת 1925 ואמי בשנת 1932. תחילה הם גרו בתל אביב, אבל בשלב מסוים הם החליטו לעבור להתיישבות, והם היו ממקימי המושב בית יוסף שבעמק בית שאן במסגרת יישובי חומה ומגדל. כשפרצה מלחמת השחרור פונו הנשים והילדים למושב כפר יחזקאל, בעוד הגברים נשארו לשמור על המושב ולהגן  עליו לבל ייפול בידי חיילי הלגיון הירדני.

בתחילת 1949 שבו הנשים והילדים למושב, שחלקים ניכרים ממנו נהרסו במהלך  המלחמה. בעקבות ההרס החליטו בתנועת המושבים לפנות את המושב כולו, והעלו בפני החקלאים שתי אפשרויות: או לעבור לשיכון "רסקו" בנהריה או לעבור למושב בוסתן הגליל .הוריי עברו לנהריה. הם קיבלו בית ומשק לול תרנגולות ורפת בו עבדו עד יומם האחרון.

אני הגעתי לנהריה כשהייתי בת 8 ולמדתי בבית הספר "וייצמן".  בסוף כיתה י' עברתי לסמינר לגננות בבית ברל, בו למדתי 3 שנים. במהלך לימודיי בסמינר פגשתי את משה, שהיה מבוגר ממני בשש שנים. הפכנו חברים, ועברתי לראש הנקרה כדי להיות אִתו. התחתנו בשנת 1959 ונולדו לנו 5 ילדים.

במשך שנים רבות עבדתי בחינוך הגיל הרך בקיבוץ, בפעוטונים, בבתי התינוקות וכגננת. לימים עברתי לעבוד במכללת הגליל המערבי שליד עכו. למדו שם  סטודנטים שגרו ועבדו בקיבוצי האזור במסגרת פרויקט "סלע", וחיפשו רכזת לפרויקט. מישהו המליץ עליי והתקבלתי לעבודה, כשתפקידי היה להיות איש הקשר בין התלמידים לבין משרד הביטחון, כיוון שכל הסטודנטים במסגרת פרויקט זה היו חיילים משוחררים, שהגיעו למכללה על מנת להשלים בגרות או לשפר ציונים, ומשרד הביטחון מימן את לימודיהם.

כשעבדתי במכללה הוקמה בסמוך אליה שכונת קרוואנים לקליטת עולי אתיופיה, בשם "חצרות יסף". המכללה נחלצה לעזרת העולים הללו, על ידי כך שהם לקחו את החבר'ה הצעירים ללמוד במכינת עולים. אני בין הייתי גם אחראית על המכינה הזאת. במכללת הגליל המערבי עבדתי בסך הכול 14 שנה עד יציאתי  לפנסיה.

 

תעודה הוקרה למרים

לאחר יציאתי לפנסיה התחלתי להתנדב במרכז הקליטה "תפוז" לעולי אתיופיה בנהריה, והמשכתי לשמור על קשר עם העלייה של העדה לארץ ועד עצם היום הזה אנחנו בקשר איתם.

אני בקשר איתם מעל עשר שנים. אני מכירה שם את המנהלת וחלק מהעובדים. אין שבוע שבועיים שאני לא מגיעה לשם עם חפצים ובגדים להביא להם. מזה עשר שנים אני גם מתנדבת, יום בשבוע, במרפאת העיניים של בית חולים נהריה ועוזרת שם בכל מה שצריך.

תשע"ו