מאגר סיפורי מורשת

בין חיים ומוות

קוראים לי טטיאנה בורדייני. אני אישה חירשת מלידה, בת להורים חירשים, ודודה לבנות גבריאלה והדס זכרצ'נקו. נולדתי בבלארוס מיניסק שבאירופה ב 23 באפריל 1947, לאחר מלחמת העולם השנייה. זו הייתה תקופה מאד קשה להורים שלי בגלל המלחמה. להורי לא היה כסף, הם היו עניים וכך היה קשה מאוד לחיות. לאחר לידתי חליתי מאוד. היה לי גידול רציני בבטן באזור שחתכו לי את חבל הטבור (כנראה מניתוק לא נכון  שלו) ולא יכולתי לינוק. אבא שלי חשב שלא אוכל לשרוד. הלשון שלי הלבינה ולא היה לי סיכוי לחיות. לעומתו אמא שלי התעקשה לנסות להציל אותי.

אמא שלי עבדה כתופרת כדי להרוויח מעט כסף היא תפרה ותיקנה בגדים אצל אישה זקנה מאוד. למזלה של אמא שלי, אותה אישה זקנה היתה פרופסור לרפואה של ילדים שיצאה לפנסייה. אותה אישה זקנה ריחמה עליי כתינוקת חולה וצעירה מאוד והסכימה לעשות עם אמא שלי עסקה. האישה תטפל בי עד לרפואה שלמה ואמא שלי תתפור לה בגדים בחינם. אמי שילמה לה על הטיפולים בתפירת בגדים כמו עסקת חליפין. כשאמא שלי מסרה אותי לידי אותה אישה, היא הסתלקה מהר כי לא רצתה לראות אותי תחת הטיפולים הרפואיים, ליבה היתה מאוד רחמן וכאוב כלפי. הייתי בטיפולים שלושה חודשים אצל אותה אישה זקנה עד לרפואה שלמה. לאחר הטיפולים סוף סוף יכולתי לינוק כמו שצריך מאמא שלי. לפני שהחלמתי, אמא שלי הייתה צריכה להאכיל אותי בכפית תה כשמזגה לתוך אותה כפית חלב מהחזה שלה וכך האכילה אותי.

מלחמות הילדות

כשהייתי בת 9 חודשים, עברנו לגור באודסה שבאוקראינה ושם עברתי את רב חיי הילדות שלי. בעבר לא היו הרבה חירשים בעולם ולכן הרבה אנשים היו מופתעים ומבולבלים כשראו חירשים. אותם אנשים היו מזלזלים וצוחקים על השפה שלנו. הם הציקו לנו פעמים רבות בגלל חוסר היכולת שלנו לשמוע. אני כילדה לא יכולתי לקבל את העובדה הזאת, לא הבנתי מדוע צחקו עלינו כל כך. הרגשתי כעוסה על אותם אנשים שמציקים לנו כאנשים חירשים שנולדו כך. למרות שהייתי יהודייה, לא הציקו לי בגלל זה, אלא רק בגלל שאני חירשת. ילדים תמיד היו צוחקים עליי ואני לא הייתי מאפשרת להם לרדת עליי. אני כילדה, הייתי מרביצה ומחזירה מלחמה לאותם ילדים שהציקו לי. כמעט כל יום הייתי מרביצה לאותם ילדים וכך חזרתי הביתה ברוב הפעמים פצועה ומלוכלכת.

כילדה, הכי לא אהבתי ללמוד. זה תמיד היה הדבר השנוא עליי ביותר, בקושי הייתי מקשיבה בשיעורים וכך לא הייתי מוצלחת כל כך.

משחק הילדות שלי

כשהייתי קטנה לא אהבתי לשחק בבובות או בצעצועים שונים. ילדים רבים בטח אהבו לשחק הרבה יותר ממני, אני אהבתי לשחק רק עם מישהו אחד, החתול. אהבתי לשחק עם החתול שאספתי מהרחוב. אותו חתול היה זקן וצולע אך הייתה לו פרווה ארוכה ויפה מאוד עם כל מיני גוונים של צבע. בעיני הוא היה החתול היפה ביותר שראיתי. הייתי נוהגת לשחק איתו כשאני מלפפת אותו בשמיכות כמו תינוק ומאכילה אותו כמו תינוק. לעיתים כשהייתי משחקת איתו, הייתי הולכת ומשחקת עם חבריי ושוכחת ממנו לגמרי. הוא היה נשאר באותו המקום, מלופף עם אותן שמיכות ובסבלנות רבה במשך שעות רבות, כמובן עד שהיה לו נמאס והשתחרר מהשמיכות. כשהייתי חוזרת הביתה הייתי מבינה ששכחתי אותו, אך הוא לא כעס, הוא תמיד היה רגוע. אותו חתול היה מקסים בעיני. יכולתי לשחק איתו, להציק לו ולעשות איתו כל דבר, והוא תמיד היה רגוע ושקט ומעולם לא שרט אותי. הוא אף פעם לא כעס ולא נהם.

לאחר כמה שנים, החתול נעלם ולא חזר. אמא שלי אמרה שכנראה שהוא ידע שזה הזמן ללכת. היא אמרה לי שהוא הלך כי הוא היה זקן מאוד והוא חיפש מקום שקט למות. לאחר אותו חתול, לא לקחתי חתול אחר. בשבילי אין חתול אחר מלבדו.

ההתבגרות שלי

בגיל חמש עשרה סיימתי ללמוד ורציתי להתחיל לעבוד, אך לא יכולתי כי הייתי צעירה מדי והגיל המותר היה בגיל שמונה עשרה. סבתא שלי עזרה לי מאוד להשיג תעודת זהות בשביל להתחיל לעבוד. לא רציתי לחכות שלוש שנים עד לגיל שמונה עשרה מבלי לעשות דבר חוץ מאשר לשמרטף על אחותי הקטנה שבאותה תקופה היתה בת שלוש. סבתא שלי התלוננה הרבה עד שיכולתי לקבל את אותה תעודת זהות, בזכותה יכולתי להתחיל לעבוד. כשקיבלתי את התעודה התחלתי לעבוד כתופרת, הייתי יותר מומחית בתפירה מאשר במקצועות אחרים. בגיל שבע עשרה התחתנתי עם בעלי ונולד לי בן. בעלי נפטר לאחר הרבה שנים מסרטן ומאז הייתי אם חד הורית לבן שלי, ומעולם לא התחתנתי שנית, עד היום.

העלייה וההתמודדות עם הקשיים

בשנת 1998, אחותי הקטנה החליטה לעלות לארץ ישראל עם בעלה וההורים שלנו. אמא שלי הייתה חולה מאוד ואחותי הקטנה רצתה לעלות לארץ ישראל כי שמעה שהרפואה כאן טובה יותר מאשר באוקראינה. אחותי קיוותה שאולי בישראל, אפשר יהיה להציל את אמא שלי. אחותי הציעה לי להיצטרף אליהם בעלייה והתלבטתי הרבה. לא הרגשתי צורך לעלות לארץ ישראל מכיוון שהיה לי מספיק כסף, בית טוב וחיים טובים, ולא הרגשתי את הרצון לעזוב הכל. שנית, לא רציתי להישאר לבד באוקראינה בזמן שאני גרה לבד בבית, כשהבן שלי כבר נשוי ונמצא בבית אחר, ושרוב המשפחה שלי תהיה בישראל. לבסוף ויתרתי והסכמתי לעלות לארץ ישראל עם המשפחה שלי. באותה תקופה הייתי מעל גיל 50. העלייה בישבילי הייתה מאוד קשה.

במשטר האוקראיני, בדקו את דורות המשפחה שלי כדי לראות אם אני יהודייה בשביל לאשר את העלייה שלי לארץ ישראל. הבעיה שלי הייתה, כשנולדתי להורי לא הייתה להם תעודת נישואין, מכיוון שהיה קשה מאוד להתחתן לאחר מלחמת העולם השנייה. אבא שלי היה יהודי ולכן המשטר האוקראיני לא היה בטוח שאבא שלי הוא אכן היה האבא שלי. כדי להוכיח להם הייתי צריכה להראות להם תמונות ילדות שלי עם אבא ולבסוף הצלחתי להוכיח להם בזכות אותה תעודת זהות בגיל חמש עשרה.

מדוע? אני אספר לכם. כשהוצאתי את התעודה שאלו אותי על שם המשפחה שאני רוצה לקרוא לעצמי בתעודה, של האמא או של האבא. בחרתי את השם של אבא שלי, ובזכות אותה תעודה יכולתי לעלות לארץ ישראל יחד עם המשפחה שלי.

כשעלינו לארץ, ליווה אותנו מלווה שעזר לנו להשיג דירה גדולה מאוד בראשון לציון שהיה בה מספיק מקום בשבילי, בשביל אחותי ובעלה, הבן של אחותי ואישתו, ואפילו בשביל ההורים שלי. כל אחד קיבל חדר משלו –  אחותי ובעלה,בנה ואישתו, ההורים שלי ואני בחדרים נפרדים.

החיים החדשים בישראל היו מאוד קשים. קיבלנו מעט כסף מהמדינה והיינו צריכים להתחלק ולשתף פעולה בכספים בשביל לשלם חשבונות ולקנות מוצרי מחייה. בעבר בישראל, רציתי לעבוד בעבודה מסויימת כדי להרוויח כסף מכייון שלא היה לנו מספיק כסף והכסף שקיבלתי מביטוח לאומי היה סכום קטן מאוד. למרות הגיל המבוגר שלי, מעל גיל 55, רציתי להתחיל לעבוד. לאחר שנה בישראל, הבן שלי עלה לארץ יחד עם אישתו והבן הצעיר שלהם שהיה באותה תקופה רק תינוק, ואז עברתי לדירה אחרת עם הבן שלי ואישתו גם אחותי ובעלה, בנה ואישתו וההורים שלי עברו לדירה אחרת.

אני התחלתי לעבוד בגיל מבוגר, בגיל 56, כמנקה ולאט לאט התחלתי לעבוד כתופרת בעסק של אישה צעירה אחת. האישה הסכימה להעסיק אותי למרות שהייתי חירשת, היא קבעה שאעבוד אצלה שבוע ושהיא תראה אם להעסיק אותי או לא. האישה אהבה את העבודה שלי כתופרת והעסיקה אותי בעסק החדש שלה. לאט לאט התווספו עוד עובדים רבים בעסק והעסק הפך משגשג מאוד. עבדתי אצלה 6 שנים עד שיום אחד כבר לא יכולתי לראות בעין השמאלית. כתופרת, זה הרס לי את היכולת לתפור. באתי לאותה אישה שהעסיקה אותי ואמרתי לה שאני לא יכולה לתפור כי אני לא יכולה לראות כלום בעין השמאלית. אותה אישה התעקשה שאני אלך לרופא ואז אוכל לחזור לתפור. אבל אני החלטתי באותו יום שאני מתפטרת מכיוון שכבר ידעתי בוודאות שאני עיוורת בעין השמאלית.

מאותו יום שעזבתי את העסק , העסק ירד אצל אותה אישה מכיוון שהייתי העובדת הבכירה והמקצועית שלה בעסק לעומת האחרים שעבדו לא כל כך באופן מקצועי, ובלעדי היא לא יכלה להצליח בעסק וסגרה אותו. לאחר לא מעט שנים, הבן שלי התגרש מאישתו כשהיו להם כבר שני ילדים, בן גדול שהיה תינוק כשעלו לארץ, ובן צעיר שנולד בארץ. לבסוף עברנו מהדירה מראשון לציון לאשדוד לפני שש שנים. כעת אני גרה עם הבן שלי באשדוד באזור ו' וחיה חיים רגועים ושקטים.

הזוית האישית

הדס: טטיאנה היא הדודה שלי ושל אחותי התאומה גבריאלה, ההורים שלנו חירשים וגם ההורים של החברה שלנו אילנה שניידרמן שגם כן השתתפה בעבודה, אנחנו יודעות לדבר שפת סימנים מילדות לכן לא היה לנו בעיה בתקשורת. לגבריאלה ולי לא יצא להכיר כל כך טוב את הסבים והסבתות שלנו כי הם נפטרו כשאנחנו עוד היינו צעירות וקטנות מכדי לזכור אותם, דודה שלנו תמיד הייתה שם בשבילנו כמו סבתא שלנו, היא מאוד יקרה לליבנו. כשעשינו את העבודה גיליתי המון על החיים שלה, בחיים לא יצא לנו לשאול על עברה ועל חייה ולכן הרגשנו שהתקרבנו, אני מאוד שמחה שעשינו את העבודה כי היה מאוד נחמד וכיפי, יצא לנו לצחוק ביחד ולשמוח ביחד אז בסך הכל היה מאוד נחמד, הרגשנו שהיה אווירה משפחתית חמה.