מאגר סיפורי מורשת

זו היתה אווירה פסטורלית לצד המלחמה שהפגישה אותנו עם החיילים הגרמנים. לעיתים הרגשנו שותפות גורל הם כאבו את רחוקם ממשפחתם ובמקרה מסוים קצין גרמני בא לביתנו ולשבת בזמן הארוחה החגיגית וציין בפנינו את געגועיו למשפחתו.

בתום המלחמה הרגשנו את הערבות ההדדית בין יהודי עירינו, ספקס, דאגנו לארח את אלה שנשארו ללא קורת גג. עשינו זאת מתוך אהבה ואכפתיות. אהבתינו לארץ הייתה גדולה מאוד ודאגנו לשמר את זהותנו היהודית. כך היינו נפגשים ופועלים לקיים הווי שילכד אותנו ויזכיר את היסטורית עמינו.

אחת הדרכים לגיבוש הקהילה בה קיימנו אורח חיים שהבליט את יהדותנו והקרבה הנפשית למדינת ישראל. שלוש פעמים ביום היינו מתפללים " ותזיחנה ענינו בשובך לציון ". אחת הדרכים לליכוד השורות הייתה קיום מסיבות וטכסים באירועים בעלי אופי יהודי וציוני. במסגרת ההכנות לקרת מסיבת פורים בחברת הנוער, בשנת 1949 הוצגה שאלה כללית על ידי המדריך: "מי יכול לתרום מכישרונו להפקת מסיבת הפורים לקהילה? ".

בהבזק נזכרתי כי באחד הביקורים אצל רופא השיניים ששמו היה ד"ר נטף היה מוצג באחד המדפים אקורדיון שצבעו היה ירוק ( מן אקורדיון צעצוע) שמשך את תשומת לבי. בו ברגע שהמדריך כנזכר למעלה שאל " מי יכול לתרום מכישרונו", נזכרתי באקורדיונצ'יק הירוק. הצבעתי ואמרתי אני יודע לנגן על אקורדיון כל זה בלי לחשוב בלי להרהר ובלי תכנון. כך עם הרעיון המטורף הזה הגעתי הביתה בהכרזה שאני רוצה אקורדיון.

השמועה התפשטה במשפחה המורכבת מאבא אימא ושניים עשר האחים והאחיות. אמי שהייתה חדורת אמונה בחשיבות ההשכלה אמרה באופן פסקני: "salomon",  כך קראו לי בחו"ל רוצה אקורדיון הוא יקבל אקורדיון. לא חלפו ימים והיגיע לביתנו נגן אקורדיון עם אקורדיון קטן אדום . אותו היום נחתמה ברית בין הכלי המקסים לביני. ידעתי  שאעשה את הכל ללא לאות כדי להגיע לנגינה נקיה. אכן הקדשתי המון זמן לתרגול סולמות מז'ור מינור אקורדים העולם הזה, של האקורדיון קסם לי מאוד והדבקתי בהתלהבותי את סביבתי.

התחלתי לנגן במסיבות של תנועות הנוער הציוניות. החברים רקדו בהתלהבות ריקודי מעגל וזוגות. כנוער יהודי התגאנו בשפה העברית וכל הזדמנות שמשה מקפצה להשמעת השפה שכל כך אהבנו השפה העברית. וכך היה שאפילו בנשפים כלליים לא רק של היהודיים השחלנו שירים ישראלים לתוך הרפרטואר לשמחת הנערים היהודיים.

הגיע היום ונרשמנו לעליה לישראל. זה היה יום גדול והיה קשה לשמור בסוד את עובדת עליתינו ארצה. כך בוקר אחד ביום שני התבקשנו לארוז ולהכין את עצמנו לקראת הנסיעה לעיר הבירה טוניס משם היינו אמורים להפליג למרסיי שם שהינו במחנה מעבר לקראת עליתינו ארצה.

גם במחנה המעבר לא חלף רגע מבלי שהבענו את כמיהתינו לציון בתפילה בסיפורים ושירה. אחרי חודשים ספורים היגיעה בשורת העלייה לארץ ישראל. הגענו לנמל חיפה בלילה ב -5 ליולי 1955.  הוסענו במשאית בלילה חשוך למקום הנקרא גיבים דורות ( כיום שדרות ) אחי שמואל ז"ל שעלה לארץ תרום הקמת המדינה הגיע לאסוף אותנו לביתו באפרידר ( אשקלון ).

התוודעתי לחברה בארץ באמצעות עבודה בחקלאות שאליה הופניתי. העבודה היתה קשה אך הח'ברה עשו את המיטב כדי לעזור ולעודד. באוקטובר 56 פרצה מלחמת סיני. כל הגברים גויסו למילואים. בתי הספר התרוקנו ממורים אז איכשהו נודע בעיריית אשקלון כי אני מנגן באקורדיון פנו אליי וביקשו ממני לבוא לבתי הספר למלא את מקומם של המורים החסרים וכך הפכתי בין יום למורה של ילדים שזה לא מכבר הגיעו מהתופת של השואה. הילדים נהנו מהמוזיקה והייתה הפריה הדדית הילדים למדו לשיר הופיעו נהנו מהמוזיקה ואני נקלטתי בחברה הישראלית.

קליטה השנייה דרך ההכרות עם צה"ל, כי גם לשם גויסתי כדי לנגן לחיילים. תקופה זו בלטה בקליטת העלייה. עולים חדשים הגיעו מתימן מאירופה מצפון אפריקה מפרס מכורדיסטן מעירק ושוכנו במעברות ובמושבים שבסביבה מצד הסוכנות וההסתדרות הייתה תכנית מקיפה לקליטה תרבותית של העולים החדשים. מידי יום הופיעו ציותי הוויי ללמד שירים וריקודים ישראלים.

באזור לכיש הייתה אחראית על נושא שילובם של העולים רבקה גובר על שמה קים רחוב בלב הפארק ברעננה. רבקה גובר איבדה שני בנים במלחמת העצמאות והקדישה את כל זמנה היא ובעלה לקליטת העולים בחבל לכיש, יהי זכרה ברוך. במסגרת התקופה הראשונה שלי בארץ הסתובבתי עם האקורדיון במעברות ובמושבים של העולים החדשים. הם הגיעו מצפון אפריקה, מכורדיסטן, מפרס, מלוב, מתימן, מעירק, מסוריה ועוד. פסיפס העדות בלט בכול מה שקשור להווי לצד הקולינרי ולהרגלים השונים. היה חשוב מאוד להעלות את מורל העולים החדשים שעבדו רובם ככולם בעבודת דחק של הקרן הקיימת לישראל.

ראיתי זכות גדולה בהיותי חלק מתרומה לאחיי העולים ארצה. לאחר מכן התגייסתי לצה"ל. שובצתי לתזמורת חיל האוויר. תפקיד התזמורת היה לשמח את החיילים ולנגן בטקסים השונים.

עם שחרורי מצה"ל נכנסתי ללמד מוסיקה בבתי הספר השונים באזור הדרום. תוך כדי הכרתי את יהודית ז"ל התחתנו ולמדנו שנינו בקרית החינוך עזתה מוסד חינוכי שקלט את ילדי העולים ואפשר להם חיים משותפים באווירה חינוכית בפנימייה עם פעילויות מגובנות כדי להקנות לתלמידים ביטחון והרגשת השתלבות והשתייכות בחברה בישראל.

תשע"ו