מאגר סיפורי מורשת

חתונת הנכדה הראשונה – עדי

ששון הוא בני הבכור ועדי היא עדי היא הבת הראשונה של בני ששון.

ההתרגשות שלי הייתה רבה כשהיא נולדה. הקשר המיוחד נשאר מאותו רגע שהיא נולדה, יותר משאר הנכדים והנינים. כמובן המשכתי לטפל בה ובשאר הנכדים. כאשר עדי הייתה בת 5, והיו לה עוד אחות ואח – המשפחה עזבה את הארץ והם נסעו לשיקגו. ששון, בני עובד שם במחשבים ואח"כ הוא ניהל בית-ספר בקהילה וכך הם נשארו שם עד היום. אנחנו משתדלים להיות בקשר. את כל אירועי הבר-מצוות והבת מצוות הם חגגו בארץ וגם אנחנו ביקרנו אצלם. כאשר עדי התחתנה, נסענו לחתונה וזה היה מאד מרגש להיות נוכחים בחתונה של הנכדה הראשונה שלנו. במיוחד שהחתונה איננה בירושלים אלא בשיקגו. זה עשה תחושה לא פשוטה שהם עזבו את הארץ.

אפילו בחתונה עצמה עם כל ההתרגשות, הייתה חסרה לי המשפחה המורחבת. החתונה עצמה הייתה מאד מרגשת, כמובן הסבא והסבתא מצד החתן צעדו קדימה ואנחנו מצד הכלה (הנכדה) בעלי ואני. היה מרגש לצעוד ולשמוע את האנשים מתלהבים שהסבא וסבתא כל-כך צעירים. לאחר החופה התחילו הריקודים והיה לי קשה לשבת על כיסא. רקדתי כל הזמן ללא הפסקה.  כל ערב הוזמנו אנשים בקהילה לחגוג את שבע הברכות, לשבת חתן אנחנו הזמנו את כל הקהילה.

את ליל הסדר חגגנו שני לילות. בארה"ב חוגגים 2 לילות וגם תושב חו"ל שמגיע לארץ חוגג שני לילות. לילה ראשון חגגנו כל המשפחה גם מצד החתן והכלה. אנחנו ערכנו את הסדר לפי המנהגים שלנו – סדר בנוסח עירקי. בסדר יש מנהג כמשחק מול הילדים והנכדים. לוקחים את המצה וקושרים אותה בתוך מטפחת על הכתף את הילד או הנכד. כל הילדים יוצאים החוצה ודופקים בדלת, אנחנו פותחים ושואלים אותם מנין הגעתן ולאן אתם הולכים? והם עונים אנחנו הגענו ממצרים לארץ ישראל ירושלים ובידנו מה נשתנה – ואז שרים את השיר מה נשתנה.

החתונה ושבע הברכות היו מרגשים מאד. חגגנו שם גם את ליל הסדר. ההתרגשות הייתה למרות ההוצאות השוטפות הגדולות שהיו מעל היכולות הכלכליות שלנו. ההתרגשות השנייה לאחר שנתיים שנולדה הנינה בתה של עדי. התרגשות זאת הייתה גדולה יותר וזה קשה להקל שיש גם נכדה וגם נינה וזכינו. עדי מבקרת אותנו לפחות פעם בשנה או שנתיים. היום יש לנו 9 נכדים ו-11 נינים מארבעה ילדים שיש לנו. אנו שמחים ומאושרים. אנו שומרים על קשר דרך הסקייפ. כל יום ראשון אנו משתדלים לשמור על הקשר. עדי עצמה, כל יום שישי מתקשרת אלינו דרך הוואצאפ ואנו משוחחות.

זכרונות ילדות מביה"ס

נולדתי בעיראק בבצרה הייתי שם כמו "סינדרלה", כל מה שרציתי נתנו לי. פה בארץ זה לא היה כך, אבל היה לי כיף והיה לי טוב. כשהגענו לארץ הייתי ילדה שאהבה לשאול הרבה שאלות וכולם קראו לי "למה?". בגלל שידעתי לקרוא טוב השתלבתי בביה"ס בכיתה ג'. שם המשפחה שלי הוא ניסים, אך בבית הספר המנהל שינה לי את שם המשפחה לניסבאום על מנת שאעבור לסמינר בית יעקוב. זה הרגיז את אבא שלי מאוד. היות והייתי תלמידה טובה עם ציונים טובים, זה עזר לי להיות בכתה עם האשכנזיות. שם המשפחה ניסבאום היה בסוגריים וליווה אותי עד החתונה. הרגיז אותי שכולם היו אשכנזים ואני הייתי ספרדייה היחידה. אני התנגדתי להיות בכיתה שלי ואז המנהל בא ואמר שיש שתי כיתות אחת של אשכנזים ואחת של התמניות ואני לא רציתי, אז המנהל דיבר לא יפה וגם אני. המנהל אמר לי לצאת החוצה, לא ידעתי שהוא התכוון שאצא החוצה, אז הלכתי הביתה.

הזוית האישית

שולמית: היה לי כייף ושובל הייתה מאוד רצינית, חמודה אליי ועם הקשבה. אני מאחלת לה הרבה הצלחה וכל מה שתבקש לו יהי. אמן!

שובל: הסיפורים ששולמית ספרה על הילדות שלה היו מעניינים ומלמדים על החיים שהיו פעם. אני מאחלת לשולמית שיהיו לה חיים בריאים ושתזכה לראות שמחות של הילדים והנכדים. שתמיד יהיה לה טוב .