מאגר סיפורי מורשת

להורים סימה ויצחק. אחותי הבכורה יהודית הייתה אז כבר בת שנה וקצת, ולאחר שלוש שנים הצטרף למשפחתינו אחי הקטן דן. למדתי 4 כיתות עממיות, וכשהגרמנים הגיעו, לא נתנו לי לסיים תיכון, ולכן הלכתי לתיכון יהודי ובו למדתי 4 כיתות נוספות.הייתי תלמידה טובה. היו לי בבית הספר חברים, אך אינני זוכרת שמות. בזמני הפנוי נהגתי לשחק בבובות, חמש אבנים, קלאס, תופסת, ובמשחק שבו היינו צריכים להכניס אגוזים לתוך חורים. משפחתי הייתה מבוססת. לא היה חסר לנו דבר, כי לאבי הייתה חנות מכולת גדולה, שממנה היה מוכר גם לחנויות אחרות. אבל המצב התדרדר כשהוא נפטר, הייתי אז כבר בת שלוש.

אבי נפטר בנסיבות טרגיות: יום אחד פרצה שריפה בחנות, והיא התפשטה גם לבית. הוא תפס אותי, ואת אחי, ורץ איתנו במדרגות העץ לכיוון המחסן. האש התפשטה מהר והוא נכווה. בשלב מאוחר יותר הוא נפטר, כי הייתה לו סכרת והכוויה שהייתה לו הזדהמה. מאז עזרתי לאימי בכל רגע פנוי, כיוון ולא רציתי להשאיר אותה לבד. היא הייתה אומרת לי שאם אצא החוצה, אולי ייקרה לה משהו ואף אחד לא יוכל לעזור לה בעת מצוקה . מכיוון שאימי הייתה כל כך תלוייה בי, לא יכולתי לצאת לשחק הרבה עם חברים, וליהנות מילדותי.

לאחר שאבי נפטר חלמתי חלום: ירד גשם, האדמה הייתה בוצית, ומבעד לטיפות הגשם ראיתי דמות באה לקראתי– אבא שלי. למרות שהייתי ילדה קטנה מאוד, החלום נתן לי את הידע, ואת הביטחון, שעל אף העתיד הקשה שמצפה לי, אבי שומר עליי מלמעלה. היות והחנות והבית נשרפו, עברנו לגור אצל סבתא – אמא של אמא. בעלה, סבא, נפטר גם כן, שבוע לאחר שאבי נפטר. דיברנו בבית רק רומנית. אמא לא רצתה לדבר יידיש, כי הייתה אנטישמיות. כמו כן היא רצתה שנדבר ברומנית. על מנת שנסגל לעצמנו מבטא אמיתי של רומנים.

היה יחס אנטישמי לכל יהודי רומניה, למשל: כשהגרמנים הגיעו לא יכולתי לסיים בית ספר תיכון, הגויים זרקו אבנים על הבית שלנו ועוד… היה טוב ברומניה עד שנפטר מלך רומניה– קרול. בנו גרש אותו מן המלוכה, ומאותו הרגע החלה האנטישמיות ברומניה. ליהודים נתנו לעבוד בחנויות, אך לא כבעלי הבית. אם יהודי היה בעל עסק גדול, הממשלה הרומנית הייתה לוקחת לו את העסק, ומותירה לו לעבוד כעובד רגיל, ולא כבעל העסק. כשהיינו יוצאים לשחק, היינו משחקים רק עם יהודים. לא היו בשכונה שלנו גווים. מדי פעם היו איכרים גווים מגיעים לחנויות היהודים, כדי לקנות קש, חציר, אוכל לבהמות. האיכרים היו באים ביום ראשון עם עגלות מלאות באוכל במחיר זול יותר מהחנויות שהיו בשכונה. הם היו מגיעים לחצר שלנו, על מנת לישון, ובתמורה לכך הם נתנו לנו אוכל בחינם.

השפעת המלחמה על החיים  ברומניה

עד שהגרמנים הגיעו, לא הרגישו את השפעות המלחמה. הרומנים קיבלו את הגרמנים בהתלהבות ובאהדה, קיבלו אותם בפרחים, כדי שייקחו את ענייני המלחמה לידיהם. כאילו הגרמנים מושיעים את הרומנים מן היהודים. הגרמנים הכריחו את היהודים להסתובב עם טלאי צהוב, כדי שיוכלו להבחין בין היהודים לשאר. כמו כן עד השעה 10 בבוקר אסרו על היהודים לצאת לרחובות.

הגרמנים הגיעו לחנות שפתחה אימי, לאחר מות אבי, ולוקחים סחורה ללא תשלום, כמו: קופסאות שימורים, פולי קפה, וכדומה. הם היו עושים זאת מדי יום. בעקבות זאת, אימי הייתה מוכרחה לסגור את החנות, ובסחורה שנותרה בחנות השתמשנו בבית. הגרמנים חיפשו בכל מקום את הגברים "לרכבת המוות". רכבת המוות הייתה רכבת שבה הדליקו את החימום, אטמו את החלונות ופתחי האוורור ודחסו את כל הגברים לתוכה, שימותו. זה היה בחודש יוני, כשהיה החום הגבוה ביותר בשנה- שיא הקיץ. בין נוסעי הרכבת היו אב ובנו בן ה-15, הבן היה שמנמן ולא יכל היה לנשום, לכן ביקש מאביו שיהרגו. האב, כמובן, לא הסכים, הרי אין דבר יותר אכזרי מהורה שצריך להרוג את בנו. לאחר תחנונים רבים, האב לקח את עניבתו ותלה את בנו.

הרכבת יצאה למסלול מיאסי לפודולואיה, וכשהיא הגיעה ליעדה ודלתותיה נפתחו, רוב הנוסעים כבר היה ללא כל רוח חיים. כמו כן, הגרמנים לקחו פעם אחת אפילו אישה לרכבת, מכיוון שהייתה בעלת מאפייה, אשר הפכה אותה לעשירה, והגויים המקומיים קינאו בה. בצהלך הנסיעה היא התפשטה, כי היה לה חם, ובסוף הנסיעה, שאותה היא שרדה, היא קפצה לביצה הסמוכה לתחנת הרכבת, בשביל להתקרר. הגרמנים שראו זאת צילמו אותה ופרסמו את התמונה בעיתון, תחת הכותרת: "חזיר בתוך ביצה".

היהודים מפודולואיה לקחו את השורדים מהרכבת, הכניסו אותם לבית כנסת גדול, ושמעו על מה שעוללו להם. הם נתנו להם לאכול ולהתקלח, והגרמנים נתנו למי ששרד לחזור הביתה ליאסי. האבה שתלה את בנו, נשאר בחיים והגיע לביתו. הוא סיפר לאישתו על מה שארע לבנם. " הוא הגיע הביתה יותר מת מחי" כך חשבה אישתו. היא התעלפה מיד לאחר שסיפר לה על הדבר. מאז היא לא הסכימה לאכול או לשתות. במקרה הטוב היא שתתה רק כוס מים בערב. חודש לאחר מכן היא נפטרה. ביום שהגרמנים הגיעו לקחת את הגברים לרכבת, הם הגיעו גם לביתנו וביקשו לראות את הגברים בבית. יצאנו כולנו החוצה, כאשר הגבר היחיד בבית הוא אחי דן, שהיה אז בן 15, אך למזלנו היה קטן מאוד וצנום לגילו.

הגרמנים החליטו שאין להם צורך בו. יכול להיות שהגויים הכירו את משפחתינו, כי היינו משפחה מפורסמת, בשל הסבא שהיה לי, אולי זה היה גם גורם להעלים עין מהדבר. ברגע שהרכבת יצאה, החבאנו את דן במרתף במשך חודש, כדי שלא יתחרטו ויחליטו לקחת אותו, עד שהרכבת חזרה עם מי ששרד את הנסיעה. ולאחר חודש, כשהוצאנו את דן מהמרתף, נגלה לעינינו גבר חזק, חסון, וגבוה משהיה לפני כן. הנער הצנום שנכנס למרתף, יצא כגבר גדול וחסון. לא האמנו למראה עיניינו ! כאשר המשפחה הגרמנית השכנה שגרה לידינו (שלפני פרוץ המלחמה היו חברים טובים שלנו) ראתה את דן, היא הופתעה לגלות שהגרמנים לא לקחו אותו לרכבת, כי הם ראו גבר חזק עומד לפניהם… זה היה ממש נס משמיים !

פעם אחת, ביום ראשון, כשכל החנויות היו סגורות (כי זהו יום החופש של הגויים), הלכתי לדודה שלי, ואיזה אחד גרמני, כנראה שיכור, שם אותי ליד חנות ואמר לי " תהיי כאן, אני רוצה שתבואי איתי, אם תזוזי אני יורה בך" כשבידיו החזיק ברובה גדול ומרתיע. כשהוא הלך כמה צעדים בלי להסתכל לאחור, אני ניצלתי את ההזדמנות וברחתי דרך סמטה כלשהיא. למזלי האזור היה מלא בסמטאות מפותלות ומסובכות, והגרמני בחר לפנות בדרך אחרת מזו שבחרתי.

כשהגרמנים הגיעו לרומניה, הם לקחו את החיילים הרומניים שילחמו ביחד איתם ברוסייה. הגרמנים רצו לפלוש לרוסייה ולכבוש אותה, בדרכם לממש את תוכניתם – לכבוש את העולם. הגרמנים שלחו את הצבא הרומני לחזית המלחמה, והגרמנים הייו מאחוריהם, כך שאם כבר מישהו ימות זה לא יהיה גרמני, אלא רומני. בסוף המלחמה עם רוסייה, הגרמנים והרומנים נסוגו, והרוסיים כבשו את רומניה ורדפו אחרי צבאות רומנייה וגרמנייה.

המלחמה בין רוסייה לגרמניה החלה שוב, ועכשיו ברומניה. הרוסיים הגיעו עד לרחוב שלנו, ודווקא שם הם שמו משגרים של טילים וקטיושות. משם, כמובן, ירו על הכוחות האוויריים של גרמניה, שהמטרה של כוחות אלה הייתה להפציץ את משגרי הקטיושות. כך הפך הרחוב שלי לחזית המלחמה. אנחנו פחדנו לצאת לרחוב. הבתים ברחוב שבו גרתי היו בנויים בצורת מלבן שמחולק ל-3 חדרים. בחדר הראשון, הפונה לכיוון הרחוב, נפלה פצצה. בעקבות זאת, החדר נהרס לגמרי. למזלנו אנחנו היינו בחדר האמצעי, ולכן לא נפגענו כלל. לאחר מכן ברחנו למרתף בלית ברירה, עד שיחזור השקט. הרוסיים התנהגו אלינו ממש לא יפה, הייתה להם גישה מגעילה וגסה, הם לא התנהגו כבני אדם. המלחמה הסתיימה, הגרמנים ברחו והרוסיים נשארו. מאותו הרגע אני אמרתי לעצמי: "כאן אני לא נשארת יותר".

החיים שאחרי המלחמה והעלייה לפלשתינה (ארץ ישראל לעתיד)

בתום מלחמת העולם השנייה (הייתי אז בת 20), הלכתי לבד, ללא משפחתי, ל"קן" של הסוכנות היהודית, שנקרא "השומר הצעיר", ושם רשמו אותי להכשרה. הקן הוא מקום התאספות ומפגש של קבוצת היהודים הרוצה לעלות לארץ, שם הם מקבלים הכשרה לאורח החיים החלוצי בישראל (חקלאות, בניית מגורים, וכדומה…). ההכשרה היא הדרכה שהחלוצים צריכים לעבור לפני שהם מגיעים לארץ, לקיבוץ, כדי להתרגל לעבודה. להכשרה שלחו 20 בנים ו- 2 בנות. את ההכשרה עשינו בעיר "בקאו" ברומניה וגרנו בבית, מן אחוזה, שתרם הברון רוטשילד לחלוצים. היה לנו, הבנות, חדר מדהים ביופיו ומפואר. היו על התיקרה ציורים של 4 העונות, והדלתות היו מפוסלות. הבנים והבנות שהו בחדרים נפרדים, בחצר היו סוסים ו- 4 אורוות ולכל אורך הבית היו מחסנים.

הלכנו לשם ועבדנו, כדי להתקיים. הבנים לרוב עבדו בחקלאות, אני עסקתי בכביסה, תיקון וגיהוץ בגדים, והבת השנייה שהייתה איתי בישלה. האיכרים שילמו מעט כסף לבנים שבאו לעבוד את אדמתם וכביכול לתרגל את העבודה בקיבוץ. האיכרים ניצלו את הרצון שלנו להיתנסות בעבודה חקלאית ולכן שילמו לנו סכום סמלי ונמוך. בזמן שהגברים של הקומונה יצאו לעבוד בשדה אני נשארתי בקן וטיפלתי בכביסה מהבוקר עד הערב (כמובן שהכביסה נעשתה ביד ולא במכונה שלא הייתה אז קיימת).

לאחר חצי שנה הבת השנייה שעבדה איתי עזבה. בעקבות זאת אני נשארתי עם כל המטלות, ולא היו לנו מספיק תנאים טובים לחיות. ולכן שלחו אותי ליאסי (עיר הולדתי), כדי למצוא בנות נוספות שיצטרפו להכשרה בקן. כשהגעתי לקן ביאסי, אמרתי שנחוצות לנו עוד בנות, כי אני בת יחידה בין 20 בנים, ואכן הצטרפו עוד 6 בנות. כשחזרתי לקן בבאקו ראיתי שנוספו עוד מספר בנות מעיירות אחרות. את האוכל שהיינו זקוקים לו לקחנו מבית אבות כמעט שנה. ומה היה האוכל? סיר גדול עם מרק שעועית. שם היו אוכלים אנשים עניים. היינו לוקחים גם את מה שנותר מהרווחים של הבנים: קצת דברי חלב, פירות, וכל מיני אחרים… .

שנה לאחר מכן, הגיע שליח מהסוכנות היהודית, כדי להביא יהודים לארץ המובטחת, ואם אני זוכרת טוב, אנחנו יצאנו איתו לדרך. מההכשרה ברומניה הגענו להונגריה, ושם שהינו במקום מסתור, על מנת שלא ייתפסו אותנו, הרי המעבר היה לא חוקי. בלילה היינו הולכים למסעדה, במסווה של מלצרים. שם אכלנו ושתינו. יום אחד לקחנו את התרמילים וברחנו לאוסטריה ברגל. עברנו רכס מהרי האלפים. עלינו למעלה, ירדנו למטה, ומלמטה מיד במעלה הר נוסף. לא הייתי עם משפחתי באותו הזמן. אימי (סימה) ואחיי (יהודית ודן) היו כבר בפלשתינה (ישראל לעתיד).

בגבול בין הונגריה לאוסטריה, היינו מאוד רעבים, וראינו שם איכר. הוא נתן לנו ענבים לא בשלים, בתמורה למעיל החורף שלי. אחר כך תפסו אותנו למחנה "יודנבורג" – עיר היהודים (מן מחנה ריכוז של פליטים). במחנה זה שהינו למשך כ-6 חודשים. שם אכלנו רק מרק כרוב, ו-100 גרם לחם ליום וישנו על מיטות דרגשים. יום אחד היינו ממש רעבים, והיה בחור חברמן, שלקח אותנו לתחנת המשטרה. שם הייתה להם ערוגה של קולורבי. לקחנו שק, פרצנו לתחנה, וגנבנו כמות קולורבי מספקת לכל האנשים שהיו איתנו. אותו האיש שעזר לנו עם הקולורבי, ארגן את הבריחה מהמחנה. כולנו התחבאנו בחדר ריק שאף אחד לא נכנס אליו. הבחור גנב את האוטו הגדול של מפקד המחנה (משאית שבה המפקד העביר סחורה מבחוץ למחנה). הוא אמר לנו לשכב בתוך האוטו, ונדחסנו לתוך האוטו יותר מ-20 איש. השוער של המחנה זיהה את האוטו של המחנה, ולכן נתן לנו לצאת, ללא חשד. נסענו עם האוטו לתחנת הרכבת. בזמן זה גילו שהאוטו של המפקד נעלם, והעוזר של המפקד יצא לחפשו. לבסוף הוא תפס אותנו בתחנה. אמרנו לו שייקח את האוטו, ויגיד למפקד כי הוא מצא את האוטו, אך לא את אלה שנמלטו מהמחנה באמצעותו. הוא עשה לנו טובה ענקית, והסכים.

נסענו כל הלילה ברכבת, ובבוקר הגענו לגבול איטליה. בכדי לעבור את הגבול בין אוסטריה ואיטליה, עלינו על אוטו בהמות, והסתתרנו ,כי לא היו לנו תעודות מזהות ואישורי מעבר לאיטליה. באוטו הבהמות נסענו כל הלילה, ובבוקר הוא היה אמור לעבור את הגבול לאיטליה. בבוקר דפקו על האוטו שומרים איטלקים, לאחר שעברנו כבר את הגבול, וצעקו: "בונז'ורנו" ( באיטלקית – בוקר טוב ! ). כך תפסו אותנו ולקחו אותנו לתחנת המשטרה. המשטרה ביקשה שנציג את עצמנו בפניהם, אמרנו להם את האמת, ולכן הם לא יכלו לשחררנו, והיינו חייבים לחזור לאוסטריה. היו לכולנו שעונים על הידיים שקנינו בכסף שקיבלנו מ "אונרה" (ארגון לזכויות היהודים באירופה). את שעונים אלה נתנו לשוטרים כשוחד, על מנת שישחררו אותנו, וייתנו לנו לעבור את הגבול לאיטליה.

השוטרים הבטיחו לשחרר אותנו. היינו במעצר לילה ועשינו שמח בתחנה, רקדנו ושרנו, כי ידענו שאנחנו משתחררים בבוקר, ועוברים לאיטליה. למחרת בבוקר, השוטרים לא נתנו לנו ללכת, ורצו להחזיר אותנו לאוסטריה שוב. למזלנו לא החזירו אותנו לאותו מחנה שממנו ברחנו, אלא שמו אותנו במחנה ממש ליד הגבול. למחרת התחבאנו שוב, הפעם באוטו רגיל נדחסנו כ- 20 איש, ולא תפסו אותנו.

האיטלקים התייחסו אלינו מאוד יפה, הייתה לנו אפילו גישה חופשית לקולנוע. היינו באיטליה כשנה שלמה. במשך השנה הזו הכרתי את בעלי, וקיימנו חתונה עם מניין, מצאנו אפילו רב שעשה לנו חופה, וחילקנו מרק שעועית בין כל האנשים שהיו איתנו. הארגונים "אונרה" ו- "ג'ויינט"- (ארגון של יהודי העולם) דאגו לנו מאו