מאגר סיפורי מורשת

סיפורי החל בעת נולדתי בתאריך 1951225.בבית חולים מאיר בכפר סבא, במשפחה שנייה להורים מבוגרים ניצולי שואה שעלו לציון עם אחותי היחידה יונה שהייתה כבת שלוש.

 

לאבי הייתה משפחה ראשונה אישה ושתי בנות גדולות ואסתר ,הייתה לו עבודה מכובדת "כבוחן טיב הבד", סדר יום קבוע ועצמאות אישית.

ברגע נתון ובפתאומיות הפכו כולם לפליטים ומנודים מבתיהם ומארצם וכחיות שנדפו ע"י זאבי אדם וטורפי אדם,עצמאותם וחירותם נשללה מהם, ועם הבגדים שלגופם ומזוודה אחת ביד יצאו לבלתי נודע.

אימי למזלה הטוב הייתה נערה בוגרת ויפה מאוד עם עיניים בצבע תכלת ושיער בהיר מאוד וכאשר הגיע שעת השטן והגרמנים פינו את יהודי יוון, אחד השכנים הנוצרים אמר שזאת אשתי ובכך היא ניצלה מגרוש ומהשואה אך גם כך החיים היו קשים ומפחידים תחת שלטון הגרמנים והיוונים המקומיים שחמדו את רכוש היהודים והסגירו לא פעם יהודים שחמקו מהגרמנים.

את צעדיי הראשונים עשיתי על מחצלות המונחות על האדמה ומוגנות ע"י יריעות בד שלימים ידעתי שזה אוהל אותו קיבלנו מהסוכנות היהודית למגורים. במקום היו עוד מספר אוהלים דומים לשלנו ושלט גדול התלוי כל עמודים הכריז את שם המקום "נווה ימין"(באזור דרום השרון) לשם עברנו ממחנה העולים הראשון "באר יעקוב".

 

את המקום אכלסו במיוחד אנשים שניצלו מזוועות השואה וגם אנשים מאזורים אחרים שביחד קיבלו את הכינוי "עולים חדשים".

בארצותיהם לאנשים אלו היו בתים בנוים מאבן חשמל ומים זורמים עבודה ואורח חיים מסודר ונורמלי. בתחילת ההתיישבות ביישוב החדש "נווה ימין " לא היו מים זורמים באוהלים ובמיוחד לא הייתה תשתית .

 

למרבה המזל, המתיישבים החדשים היו בעלי מקצועות שונים אחד מהם היה מורדכי סיביליה שהיה חשמלאי מוסמך שלעת לעת חיבר את המקום לרשת החשמל המקומי לטובת התושבים. כמו כן חוברו צינרות מים,האוהלים הפכו לצריפים מוארים ובכך הוקלו החיים במקצת.

 

להוריי מריים ויעקוב קריספיס ההתחלה החדשה הייתה קשה. אימי הייתה נכה ברגל ימין כתוצאה מהמלחמה ולהתחיל חיים חדשים בארץ זרה, שפה זרה, ובמיוחד עבודה זרה כחקלאי וכרועה בקר. בבקרים היו עובדים ובלילות היו שומרים מפני המסתננים והפדאיונים מהכפר הסמוך "קלקיליה " שהיה צמוד לישוב "נווה ימין". הסיכון הביטחוני היה גבוה כמו כן גנבות הציוד ובעלי החיים לא פסקו.

 

לאחר תקופה הורי עזבו את היישוב ועברו לגור "בבן דור" שליד חיפה שם עבד אבי כסבל בנמל חיפה יחד עם עולים חדשים נוספים מארצות שונות.

כשמלאו לי 18 שנים התגייסתי לצה"ל בשנת 1968 לחיל השריון כמכונאי רק"מ ורכב ושלוש שנים עברו עלי בתעלת סואץ המפרידה בין סיני למצרים.

שנה לאחר שהשתחררתי התחתנתי עם חברתי סימה לבית "סלמה" והקמנו משפחה לתפארת.

התחלתי את עבודתי במפעל בטחוני כבוחן רק"מ כבד ובהמשך השלמתי את לימודיי התיכוניים ועוד השתלמויות ייחודיות ובשנת 1974 ועברתי לעבוד ברפא"ל. ומאז ועד היום הקדשתי את חיי להתנדבויות שונות כגון: משטרה,מד"א,הדרכה בזהירות לדרכים ,אור ירוק ובמיוחד עזרה לאנשים עם צרכים מיוחדים בכל הגילאים בשיפור ושידרוג של מתקנים קיימים ופיתוח אביזרים חדשים לפי צורך או דרישת הנכה. אביזרים אלו לא קיימים בשוק החופשי וכל זאת על מנת להקל ולשפר את תיפקודם וחייהם של אותם מוגבלים.

 

לסיכום: עם החינוך הטוב שקיבלתי מאימי ז"ל לאהוב את האדם באשר הוא אדם, לעזור לזולת להיות אזרח טוב ונאמן ובמיוחד לדעת לתת לאחר.

אבי עבד קשה לפרנסת הבית שלא נרגיש את במחסור שהיה בבתינו עם מעברי חיים לא קלים שעבר ,הוא נתן לנו את הביטחון שיש חיים טובים ועלנו רק ללמוד ולהתחנך ובכך לחזק את מדינתנו גם אמונתו נחלשה לאור מה שעבר.

נ.ב. את שמי קיבלתי על שם אחיו של אבי שניספה בשואה.