מאגר סיפורי מורשת

ניר ארליך, מהיישוב הקהילתי מתן, מביא את סיפורו של סבו אברהם בכור, שנולד בשנת 1936 בבגדד שבעירק. סבא אברהם עלה לארץ בשנת 1951. מקור הסיפור מעירק.  מקצועו של סבא אברהם היה עיבוד שבבי של רובים ומטוסים בתע"ש

האח שנישא על כנפי הרוח

סבא אברהם בכור מספר:

היה זה ערב שבת סוער, גשום וקר במיוחד. ארובות השמים נפתחו, הרעמים רעמו כתותחים כבדים, והברקים כאילו ביקשו להצית מחדש את נרות השבת שכבר כבו. כולם עלו זה מכבר על יצועם, ורק סבא יצחק ואני נשארנו ישובים ליד השולחן. הבטתי בסבא. הוא חייך חיוך רחב, שהרי גם בלי אומר ודברים יודע הוא, שאני מייחל לשמוע עוד אחד מסיפוריו הקסומים. סבא יצחק מזג לעצמו עוד כוס תה מהביל, ואני המתנתי בצפייה למוצא פיו וכך סיפר סבא:

מעשה שהיה כך היה: לפני כ- 65 שנים, ישבתי עם אבי, אברהם, אצל שולחן השבת, כפי שאנו ישובים עתה, אלא שהימים היו ימי קיץ ורוחות השאמאל הביאו עימם חולות מהמדבר הסורי. היה אביך ומחניק, והראות בחוץ כה גרועה, עד כי לא ניתן היה לראות למרחק הגדול ממטרים ספורים. היינו שלשה בחדר האוכל המפואר: אבי, שהיה סוחר עשיר ומכובד, אני, שהייתי אז ילד כבן 8, והיה גם הנער המוסלמי הנכה, ששרת אותנו, מזג לאבי כוס תה, ופינה את שאריות המזון, שיכלו לכלכל לפחות עוד שתי משפחות מרובות ילדים. לנער המוסלמי לא היה שם: הוא היה יתום ועזוב, וכאשר ראיתי אותו יום אחד ברחוב בבגדד, ביקשתי מאבי שיתן לו נדבה. אבי סרב בתוקף בטענה כי "עניי עירך קודמים", כאשר הכוונה הייתה ל"יהודי עירך…", אולם הוא הסכים לאסוף אותו לביתנו, על-מנת שישרת את בני הבית.

הנער המוסלמי, צלע במין צליעה מוזרה, ששמה אותו ללעג ולקלס בקרב יושבי הבית, וכתם לידה בצורת כוכב, אשר עיטר את פניו, היה ממוקם בין אזנו השמאלית לסנטרו.

לפתע הרצינו פניו של אבי. "בני, דע לך כי זוהי השבת האחרונה שלנו בבגדד. אנו עולים בימים הקרובים לארץ ישראל. לפי חוק "שלילת הנאמנות" שחוקק בפרלמנט ע"י ראש הממשלה נורי א-סעיד, אנו חייבים לוותר על כל רכושנו ועל אזרחותנו לצמיתות ולצאת לדרך, כשרק בגדינו על גופנו. אולם אין מאושר ממני, שהרי כל רכושנו שווה בעיני כקליפת השום, כאשר אנו עומדים לחזור לארץ אבותינו, ארץ זבת חלב ודבש."

"ומה יעלה בגורלו של הנער המוסלמי?" שאלתי את אבי. אבי לא השיב, משך בכתפיו ופרש את ידיו לצדדים, כשכפות ידיו מופנות כלפי מעלה, כאילו אומר "לאלוהים הפתרונים".

אני זוכר במעורפל את יום העלייה ארצה, אמר סבי. הייתה צפיפות נוראית, עשרות אנשים דחפו זה את זה, ונדחקו לתוך אוטובוסים רעועים. רוחות השאמאל נשבו בעוז, והאבק חדר לעיניים, לפה ולקנה הנשימה. בקושי הצלחנו לראות למרחק של מטר אחד, ועל-כן אחזנו בחוזקה זה את זרועו של זה. האיש מ"המוסד" החזיק ברשימה והקריא שמות. כל משפחתי כבר הייתה ישובה באוטובוס וגם אני עמדתי להיכנס. לפתע ראיתי את הנער המוסלמי הצופה עלינו מהצד.

 כל שלוש שעות נחתה טיסה מעיראק בלוד 1.5.1951 ( ויקיפדיה)

כעבור רגע מצאתי את עצמי רץ לעברו של הנער המוסלמי, אוחז בידו ומושך אותו לכיוון האוטובוס. "זהו אח שלי, ישמעאל", אמרתי לאיש מ"המוסד". האיש עיין ברשימה, אך לא מצא את שמו. המילים נעתקו מפי, הרגשתי מחנק בגרוני, ואין לדעת האם היה זה האבק או הפחד, שגרמו לי להשתנק. ואז שמעתי לפתע את איש ה"מוסד" אומר: "לא נורא, נעדכן את הרשימות אחר-כך. אנו ממהרים, קח אותו עכשיו לאוטובוס השני, האוטובוס הזה מלא". לא חלפה יותר מדקה, והרגשתי לפתע לפיתה חזקה בזרועי. היה זה אבי שנזף בי: "יצחק, היכן היית? הכנס לאוטובוס ושב". הסטתי את מבטי לעבר האוטובוס השני, האובך לא אפשר לראות דבר, התיישבתי, וכעבור דקות מעטות יצאנו לדרכינו…

לפתע סבא השתתק, ונראה מהורהר. המתנתי כדקותיים ואז שאלתי: "סבא, מה עלה בגורלו של הנער המוסלמי?" סבא לא השיב דבר. לפתע קם מכיסאו, ניגש אל הארון והוציא מתוכו את עיתון סוף השבוע. "הקראת כבר את העיתון?" שאל סבא. הנדתי את ראשי בשלילה. מי קורא עיתונים בימים אלה? הרי זה מכבר אנו מתעדכנים "און ליין".

סבא פתח את המוסף לשבת, והצביע על ראיון שנערך עם מנהל בית חולים מהדרום, שיצא השנה לגמלאות. "עפ"י השמועות", אמר סבא, "האיש נפצע באחת המלחמות, ומאז הוא צולע. ראה את התמונה שלו: היום האיכות של התמונות בעיתון היא פשוט מדהימה, לא כמו שהיה פעם". הבטתי בתמונה: תמונה סתמית של פרופסור קרח, זקן ומקומט.

סבא טפח על שכמי, ועלה לחדרו. אני נותרתי בחדר האוכל לבדי. הרוחות סערו, הממטרים התחזקו, וגשם כבד ניתך על החלון. הבטתי שוב בתמונה של האיש הזקן. לפתע הבריק הברק והרעים הרעם…כתם לידה בצורת כוכב, עיטר את פניו של האיש, כתם שהיה ממוקם בין אזנו השמאלית לסנטרו.

העשרה

מתן– יישוב קהילתי: "מתן הוא יישוב קהילתי במזרח השרון. החזון להקמתו של היישוב מהווה חלק מחזונו הכולל של אריאל שרון להקים את יישובי הכוכבים, שרשרת של יישובים יהודיים על "קו התפר" או "הקו הירוק" של גבולות 1967, לצורך עיבוי ההתיישבות היהודית והתשתית ההגנתית של הקו, לאור השלכות האינתיפאדה הראשונה. במהלך שנת 1991 הוציא משרד השיכון מכרז על אדמות שהפשיר "מינהל מקרקעי ישראל". שר השיכון באותה עת, אריאל שרון, ביקש לספק מגרשים לזוגות צעירים עבור בנייה צמודת קרקע במחיר סמלי. תחילת האכלוס שלו הייתה בשנת 1995, ונכון לינואר 2013 גרים בו כ- 800 משפחות מתוכן 799 יהודיות ואחת שומרונית, וסה"כ כ-4000 תושבים". 

תשע"ו, 2015

אגף מורשת קהילות ישראל, משרד החינוך