האחות הרחמניה בבית החולים השרון
למרות הקשיים כשהיינו ילדים, המבוגרים חיבקו אותנו והפכו את המצב לחוויה
נולדתי בירושלים בשנת 1936 להורי עליזה ואליהו סורני.
אני האחות הבכורה לאחים תאומים שנולדו שנה אחרי. גרנו בקרבת מקום להורי אימי, סבא שבתאי וסבתא
שמחה, אשר עזרו מאד לאימי לגדל אותנו. הם דאגו לתת לנו הרבה חום ואהבה.
התנאים בתקופה זו היו קשים מאד,לא הייתה מכונת כביסה ולא טיטולים. האימהות כיבסו ביד את חיתולי הבד.
כאשר הגענו לגיל 5-6 אמא עליזה ז"ל יצאה לעבוד בחווה החקלאית ברמת רחל, היא שימשה אם הבית במקום.
אימי עבדה יחד עם הגברת רחל ינאית, רעיתו של יצחק בן צבי. רחל הייתה מנהלת בית הספר. בית הספר קלט את
ילדי השואה שהגיעו ארצה כפליטים ובודדים ללא הורים ומשפחה. אימי העניקה לילדים הרבה חום ואהבה ונתנה
להם את ההרגשה של אמא חמה ואוהבת.
בכל שבת היו מגיעים לבתינו שני ילדים כדי להשתתף יחד עם משפחתינו בקידוש ובסעודות השבת. הילדים
הפכו להיות חלק בלתי נפרד ממשפחתינו. והם החזירו אהבה לאימי, עליזה ולרחל המנהלת. הם פשוט העריצו
אותן, וראו אותם כהורים. אימי שמרה על קשר חם עם ילדי בית הספר עוד שנים רבות, גם לאחר שסיימה את
עבודתה שם.
מר יצחק בן צבי,בעלה של רחל ינאית תרם לנו הילדים הרבה, בחופשת הקיץ היינו מבלים בצריף שבו גרה
משפחת בן צבי. קיבלנו אז מהם הרבה חום ואהבה, מר בן צבי היה מומחה להיסטוריה ובדרך סיפורים ומשחק
לימד אותנו היסטוריה. שנים אלו זכורות לי כשנים יפות במיוחד בילדותי. בזכותו רכשתי את אהבה שלי למקצוע
היסטוריה בשנות לימודי.
החגיגה הזאת הסתיימה כאשר מר יצחק בן צבי התמנה לנשיאה השני של מדינת ישראל בשנת 1952. אך עם זאת, המשכנו לקבל הרבה חום ואהבה מסבא שבתאי ומסבתא שמחה. לאחר סיום יום הלימודים אהבנו מאד
להגיע אליהם. סבא נטע בי אהבה לטבע ולאדמה.
לאחר שהגברת רחל ינאית עזבה את ניהול בית הספר אימי צימצמה את משרתה והפסקנו להיות "ילדי מפתח".
כאשר התבגרתי בהיותי בגיל שתיים עשרה נולדה לי אחות. ואז גם התחילה מלחמת השחרור, היה זה בשנת
1948 אני זוכרת שספגנו בירושלים את ההפגזות מצד הערבים. הלימודים הופסקו, ירושלים נותקה מהשפלה.
כשנה היינו כמו כל הירושלמים, נצורים ללא הספקה של מזון ומים, אך למזלנו בחצר הגדולה שלנו הייתה באר
מים ועל מיקומה שמרנו בסוד, מים אלו היו לשימוש השכנות בלבד. המים לא היו ראויים לשתייה רק לניקיון ולרחצה
בלבד. אבי אליהו שירת בצבא והצליח להביא לנו חיטה משאריות המזון שהשאירו הבריטים. סבא שבתאי אפה לנו
פיתות מהחיטה שהביא. הוא הבעיר אש מתחת לפח וסבתא שמחה גרסה את החיטה ברחיים, רחיים אלו עדיין
מצויים אצלי בבית כמזכרת מבית סבתא.
אחיה של אימי שירתו בצבא, חלק ב"הגנה "חלק ה ב"אצ"ל" וחלק ב"לחי".בן גוריון שהיה ראש ממשלת
ישראל הראשון איחד את כל הצבאות והפך אותם לחייל אחד "צבא הגנה לישראל".
לאחר סיום המלחמה ופתיחת הדרכים לשפלה, אבי קיבל הצעת עבודה בשפלה, אבי התמחה בניסויים בבעלי
חיים והתקבל לעבודה בבת דגן.
בשנת 1951 עברנו לגור בתל-אביב יחד עם סבא וסבתא סורני. אבי קנה בית בנווה-צדק ברחוב האחווה, את
הבית בירושלים הורי השאירו לדודי. אנחנו השתלבנו בבתי-ספר שבשכונת נווה-צדק, אחיי הלכו לבית-ספר תחכמוני, ואני לבית ספר סוזן-דלל אך אימי לא הייתה מרוצה מבית הספר שלי והעבירה אותי לבית הספר החקלאי בחדרה,
שם סיימתי את לימודי התיכון שלי. הלימודים בתיכון היו משולבים עם הרבה לימודי חקלאות ועבודה חקלאית בקיבוץ גבים. זאת הייתה תקופה יפה ביותר בחיי . במסגרת הלימודים העניקו לנו הרבה חמימות מעבר ללימודים שהיו ברמה גבוהה וממטיב המורים שהיו בארץ.
כשסיימתי את התיכון עברנו לגור ברמת החייל , אבל אנחנו הילדים לא יכולנו להכיל את המרחק מסבא שבתאי וסבתא שמחה שנשארו לגור בנווה צדק. הורי "נשברו" ואבי קנה מגרש בשכונה מכבי ובנה שתי יחידות דיור,
באחת גרנו אנחנו וסבא וסבתא, היחידה השנייה הייתה להשכרה. לאחר 3 שנים אבי מכר את הבית וקנה בית
ביד אליהו. עזבנו את כל המרחבים שהיו לנו והדירות הגדולות ועברנו לדירה קטנה של שניים וחצי חדרים. אך דירה
זו זכורה לי הדירה הכי הכי משמחת וכיפית היה בה הרבה שמחה, צחוק ואושר כולנו אהבנו את הבית. גם חברי אהבו להגיע אלינו הביתה לעיתים קרובות. אימי עבדה בהתנדבות עם נוער נושר, היא דאגה לסדר אותם בקיבוצים.
לאחר שירות צבאי מקוצר, נשלחתי מטעם הקיבוץ ללמוד לימודי אחיות בבית הספר לאחיות שעל יד בית החולים ה"שרון", שהיה שייך לתנועת ההתיישבות העובדת. הלימודים הצטיינו ברמתם הגבוהה, מיטב הרופאים בארץ שימשו מורים בבית הספר. אני אהבתי את המקצוע מאד והשקעתי את כל כולי בלימודים. אחרי שסיימתי את לימודי נשארתי לעבוד בבית החולים,תחילה במחלקות השונות, עד ששובצתי כאחות בחדר המיון.
ערב אביבי אחד, בשעה שהייתה קרובה לחצות, כאשר חדר המיון היה שקט במיוחד, הופיעו לפתע נהג מונית
עם זוג הורים, יהודים מארצות הברית ונערה בגילי שמתפתלת מכאבי בטן חזקים. הנהג פנה אלי ואמר לי:
"תקשיבי,אינני יודע מי הם אך ברור לי שהם מארצות הברית, הם מגיעים עכשיו הישר משדה התעופה" ,אני בחוש
השישי שלי הרגשתי שהם אינם סתם תיירים. למרות השעה המאוחרת החלטתי להזעיק את מנהל בית החולים,
ד"ר פלר, שגר קרוב לבית החולים, ולא את הרופא התורן. הוא הגיע תוך מספר דקות ולאחר איבחון קצר הוא קבע
שזו דלקת קשה בתוספתן(אפנדציט). היא הוכנסה לחדר הניתוח מיד וד"ר פלר טיפל בה באופן אישי. לאחר מכן התברר כי האישיות המכובדת הזאת היה היועץ המשפטי לבית הלבן מר ברנרד סיגל, הנערה נותחה ונשארה לאישפוז שבוע ימים.
אני הייתי לצידה במשך כל זמן שהותה. דאגתי גם לחדר מרווח להורים בקומה העליונה בבית החולים. לקראת שיחרורה של הבת ביקש ממני מר ברנרד סיגל לערוך סיור בבית החולים. כאשר הוא נכנס לחדר הניתוח הוא
גילה שהאחיות צריכות לנגב את הזיעה ממצחם של הרופאים בזמן הניתוח. כדי שהטיפות לא תטופנה על החולים. הוא פנה אלי ואמר לי: " רק רגע, אין מזגנים בחדרי ניתוח"?! היה זה בשנת 1958 כאשר עדיין לא היו מזגנים בארץ, היהודי היקר הזה לא חשב פעמיים, ניגש לטלפון והזמין מארה"ב שישה מזגנים ושלושה טכנאים, תוך שבוע ימים
חיי הרופאים השתנו ללא הכר .
לאחר מכן מר ברנרד הציע לי ולמנהל בית החולים להצטרף אליו לארה"ב לביקור של שבוע ימים. הייתי כל כך תמימה וקיבוצניקית נאיבית שאינה עוזבת את הארץ, עניתי לו שאין לי דרכון, חזרתי הביתה וסיפרתי להוריי,
הורי צחקו ממני ואמרו לי "למה אמרת לא להזמנה?! אבל אני הייתי קיבוצניקית פטריוטית.
ד"ר פלר מנהל בית החולים נסע לארה"ב וחזר מלא התפעלות משם. הם כמובן שלחו לי איתו מתנה צנועה.
הקשר בינינו התהדק מאד ובכל שנה היה בא לבקר בארץ להפגש עם אישים מכובדים הוא היה ניפגש איתם
במלון דן לארוחת בוקר ואותנו, אותי ואת צביקה בעלי, היה מזמין לארוחת הצהריים. הוא ראה בנו משפחה.
בשנת 1963 צביקה ואני נסענו לארצות הברית במסגרת עבודתו של צביקה בחברת "אל על", צלצלנו למר
ברנרד ואשתו והם הזמינו אותנו לארוחת ערב, במסעדה יוקרתית בניו יורק, המסעדה שוכנת על שפת הנהר,
לנו הישראלים שבאנו מישראל הכל היה נראה לנו גדול וענק נדהמנו מה"נוצץ" והיוקרה. מר ברנרד בצניעות
האופיינית לו אמר לנו שנרגיש בנוח ושהכל בסדר, באותו ערב התארחנו גם בביתם.
שנה לאחר מכן מר ברנרד היה שותף להקמת הפקולטה למשפטים בהר הצופים. אני לא ידעתי על כך דבר.
ערב אחד מצלצל מר ברנרד אלינו הביתה ומבקש שביום א בשעה 13:30 בצהריים נופיע לארוחה במלון
'קינג דיויד' בירושלים יחד עם ילדינו. היה לי מוזר מאוד אבל עשינו כרצונו, הגענו לדלפק המלון ושאלתי" איפה
יושבים מר ברנרד ואשתו"? "אתם משפחת שפילברג"? עניתי שאכן כן, "מה קורה מחכים לכם".
הובלנו לאולם שהיה מלא בקהל של משפטנים. מר ברנרד ניגש אלינו ומציג לנו את היועץ המשפטי הישראלי
מר צביקה זמיר, הוא בקושי הספיק לעשות הכרות וצביקה בעלי קורא לצביקה זמיר "אהלן, מה אתה עושה
פה"? מר ברנרד לא הבין מה קורה אמרנו לו שבעלי וצבי זמיר הם מבוגרי קיבוץ רעים.
מר ברנרד עלה לבמה ומספר לכולם איך הגיע לארץ? ואיך קיבלתי אותו? ודאגתי להם, באותו רגע הרגשתי
שאני מתעלפת אבל מר זמיר שישב לידינו אמר לי לקום ולהגיד תודה, קמתי ומהתרגשות הצלחתי לומר מילה
אחת בלבד, תודה!
לאחר הארוחה נסענו כולנו משם לחנוך את הפקולטה בהר הצופים. שמרנו על קשר הדוק ומשפחתי איתו עד
לסוף ימיו. עד היום יש לי קשר מצוין עם ביתו.
זה חלקי ותרומתי למדינת ישראל יש הרבה דברים יפים שעשיתי בחיי ואני שמחה על כך,כיום הנכדות והנכדים
שלי נושאים בגאווה את העשייה של הסבתות שלהם. אני שמחה שיכולתי לתרום לך ,נכדתי רבקוש, מעט מעברי.
אני מאושרת שאת גדלה בבית חם ואוהב, שמעניקים לך את אהבתם,
סורני לאה שפילברג.
מילון
הגנהשם ארגון מחתרת שנלחם להקמת מדינה עצמאית בארץ ישראל לפני הקמת המדינה.
אצ"ל
ארגון צבאי לאומי, ארגון מחתרת שפעל נגד הבריטים בתקופת המנדט.
לח"י
(לוחמי חרות ישראל) ארגון יהודי מחתרתי, שפעל בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי.
ציטוטים
”אני שמחה על חלקי ותרומתי למדינת ישראל, הרבה דברים יפים עשיתי בחיי ואני גאה בכך. “”אימי עבדה יחד עם הגברת רחל ינאית, רעיתו של יצחק בן צבי“
