מאגר סיפורי מורשת

בואו של סבא לעולם!

סבא, שלמה, נולד בספאקס שבטוניס למשפחת בוכניק, כתאום לאחות ושמה יהודית בשלושה לינואר 1936. הוא נולד פג ולא חשבו שישרוד. קראו לרופא שיבוא לראות את היצור הקטן. הרופא ציווה לא להאכיל את התינוק כדי שיתרפא ויחלים. ההורים עשו כמצוות הרופא. מצב התינוק הלך והחמיר, הוא היה בוכה וצורח כל הזמן. למזלו, באחד הימים הגיעה לבקר דודה חמיסה, שראתה את סבא התינוק והזדעזעה למראה עיניה; התינוק היה חלוש, רפה ורזה מאד. (הדודים והדודות ציינו שלולא התערבותה של דודה חמיסה לא היה סיכוי לסבא לשרוד). היא הכריזה כי התינוק חייב לאכול כדי להתקיים, ואכן הוא צבר כוח וגדל. מפאת מצבו הגופני דחו את ברית המילה בחודש ויומיים, ואכן ברית המילה התקיימה ב-1 לפברואר ורק באותו היום הונפקה תעודת לידה הנושאת את תאריך הברית. כלומר, מבחינת סבא והוריו זוהי מעין לידה מחדש ונצחון. אמא תמיד מספרת שסבא מבקש שיחגגו לו יום הולדת בשני מועדים; בתאריך הלידה מקורי ובתאריך הרישום בתעודת הלידה.

סבא היה תשיעי מבין אחד עשר ילדי המשפחה. משפחת בוכניק מנתה  אחד עשר אחים ואחיות וההורים מרים ורפאל בוכניק. המשפחה התגוררה ברחוב גמבטה Gambetta, בבניין מגורים בקומה השלישית בחלקה המערבי של העיר ספאקס, ממנה ניתן היה לצפות לנמל העיר. חלק זה היה חלק האירופאי והמודרני.  סבא רבא רפאל היה סוחר בדים בשוק במזרחה של העיר, סבתא רבתא הייתה תופרת, עקרת בית וגידלה את ילדיה לתפארת. מלחמת העולם השנייה, פרצה בהיות סבא בן שש וחודשיים. קולות הנפץ של ההפגזות זכורים לו עד עכשיו. כשהיה ילד לא הבין מה המלחמות האלה למה הן נועדות ומה הן נותנות ועוזרות למפגיזים. ככול שהמצב היה קשה יותר ויותר כך גדלה המעורבות ההדדית שהתבטאה בעזרת האחים הגדולים לניהול הבית. בשלב מסוים המשפחה נאלצה לעקור מהעיר לכפר, הם חששו שמא הבית בין ארבעת הקומות יתמוטט מכל ההפגזות. לאחר התייעצות בין ההורים ובין ההורים לאחים הגדולים הוחלט לעזוב את הבית לטובת הכפר. בוקר אחד הוזמנו כרכרות רתומות לסוסים שעליהן הועמסו המטלטלים. כשהגיעו לכפר ההורים ציידו את הילדים בכסף. החיים בכפר היו מאוד שונים מהחיים בעיר וזה דרש מכל המשפחה כושר הסתגלות לחיים החדשים.

יום שחרור ספאקס מעול הגרמנים

בתמונה רואים את אחיו של סבא, יצחק עם כל יהודי ספאקס חוגגים את שחרור ספאקס על ידי כוחות הברית בראשם מונטגומרי. באותו יום חולקו סוכריות לילדים ואני הייתי אחד מהם. לעומת התקופה העכשווית שיש לנו צבא חזק ומדינה משלנו.

כשהגיע היום הראשון שלי בכיתה א', אני לא רציתי ללכת לבית הספר אז התחבאתי מאחורי מכונת התפירה של אמא שלי וחשבתי שהמשפחה באמת לא יודעת ולא הבחינה בי. אבל כולם ידעו שאני שם ולא רצו להגיד. אמא אמרה מהחדר שאם אלך היום לבית הספר אני אקבל הרבה ממתקים, בסוף יצאתי מהמחבוא שמצאתי לעצמי ( והכל היה רק בשביל הממתקים והסוכריות). בר  המצווה של סבא  התקיימה בבית הכנסת של העיר, היו  הרבה הכנות לבר המצווה. ראשית הלכו לחייט לקחת מידות לחליפת הבר מצווה. היו מספר פגישות עם החייט שכללו תיקונים הערות ועוד. הוקדש זמן לא מועט להכנת קריאת בתורה ובהפטרה. בד בבד תורגלה הנחת התפילין. ההורים העירו אותי מוקדם בבוקר כדי ללכת לראות איך האנשים מניחים תפילין.  זה היה קשה להתעורר בבוקר כי התפילה התקיימה בעלות בשחר (בסביבות השעה חמש בבוקר). כאשר חזרנו מבית הכנסת אמא דאגה להכין לי שוקו חם מלווה במאפה של בצק שמרים (הנקרא brioche).

ערב לפני בר המצווה היו מזמינים ספר כדי לספר את חתן הבר מצווה וחבריו. כל זה היה מלווה בצהלות שמחה, בזריקת סוכריות רכות על החתן (כדי שלא יכאב לו בראש). ופיזור בשמים עם ריחות טובים (כדי שהחתן לא יהיה מסריח). הרגע המרכזי היה הלבשת החתן. כל האנשים הקרובים אל החתן ואל משפחתו היו מגיעים בכדי להלביש את החתן ( בייחוד הדודות והשכנות היו  מלבישות אותו). כל אחת מלבישה פריט אחר. אחת גרב האחרת חולצה (ואפילו היו מלבישים לו את התחתונים (זה היה מצחיק ומדגדג). בדרך אל בית הכנסת לפני שקראו בתורה כל השכונה הייתה מלווה את החתן בשירה וריקודים. אחרי התפילה כל הציבור היה מוזמן לבית החתן לארוחה בה הוגשו מנות מסורתיות, (והאורחים היו מלקקים את האצבעות כי היה תור ארוך בשביל לשטוף את הידיים).

כאשר חזרנו מהכפר לעיר (לבתינו הקודם) הצטרף אלינו אחד השכנים וביקש לגור באחד החדרים אצלנו בבית כי ביתו נהרס במלחמה. לנפשות החדשות שהסתובבו בבית קראו גגו נעים ובחלה. הוא היה מאוד רזה ואשתו הייתה מאוד שמנה. היו לו משקפיים שמזכירות תחתיות של בקבוק זכוכית. הייתה לו שפה מאוד חלקלקה הוא הבטיח שזה ייקח מקסימום עשרה ימים אך הוא לא קיים את הבטחתו גם לאחר שעברו כמה שנים. יום אחד הלכתי לרופא השיניים ובאחד המדפים היה מונח אקורדיון קטן (צעצוע) בצבע ירוק.

לאחר כמה ימים בבית הספר לקראת פורים רצינו להכין הופעה בבית הספר הקשורה לפורים. המורה שאל את הילדים מי יודע לשיר? אבל אני לא הצבעתי. המורה שאל מי יודע לשחק על הבמה? אבל אני לא הצבעתי. ואז המורה שאל מי יודע לנגן? ואז אני הצבעתי ואמרתי שאני יודע לנגן על אקורדיון, למרות שלא באמת ידעתי איך לנגן על האקורדיון פשוט נזכרתי באקורדיון הקטן שהיה על אחד המדפים אצל רופא השיניים. באותו היום הלכתי ושאלתי את אימי אם אני יכול לנגן באקורדיון, והיא אמרה כך: "אם שלמה רוצה לנגן באקורדיון אז הוא ינגן". וממחרת היום התחלתי לקבל שיעורים באקורדיון. למורה הראשון שלי קראו crushia. למדתי במרץ וברצינות, אני נורא אהבתי לנגן על האקורדיון. למזלי כאשר הגיע היום של ההופעה בבית הספר המורה כבר שכח שאני אמור לנגן באקורדיון.

הייתי חובב עוגות נפוליון הן היו ממש המאכל האהוב עלי. לא רחוק מבית הספר הייתה חנות קטנה ובא היו מוכרים את עוגות הנפוליון הכי טעימות שטעמתי איי פעם. כמעט כל יום אחרי בית הספר הייתי הולך לקנות שם עוגת נפוליון. אתם שואלים את עצמכם מאיפה היה לי הכסף? אז ככה לאבא שלי היה הסכם עם המוכר שבכל פעם שאני מגיע לשם אני יכול לקחת איזה עוגה שאני רוצה, והוא רושם כל פעם מה לקחתי, ובסוף החודש אבא שלי היה משלם את החוב. עד סוף החודש אבא שלי לא ידע כמה עוגות קניתי כל יום ואיזה. כשהגיע סוף החודש אבא שלי הגיע לשלם על כל העוגות שאכלתי בחודש האחרון וראה שהסכום שהוא צריך לשלם הרבה יותר גדול ממה שהוא חשב. כשאבא שלי חזר הביתה הוא אמר לי שאני צריך להפחית בכמות העוגות והוא אמר גם למוכר שלא ייתן לי לקנות יותר משלוש עוגות בשבוע. אני התחלתי לאכול פחות עוגות. (עשיתי דיאטה קטנה).

כשהיו לי שעות פניות הייתי הולך לשחק בכדורגל ובכדורסל. אהבתי מאוד לעשות תרגילי אקרובטיקה על מכשירים…. בקיץ  הייתי הולך עם כל המשפחה לים ושם הייתי שוחה ומשחק במתקנים ובחול. ההורים שכרו בקתה על חוף הים  והיינו מבלים הרבה זמן שם, זה היה מאוד נוח. בבקתה היינו אוכלים ונחים. בקיץ המאכל המיוחד שהיינו אוכלים כל המשפחה היה דג. את הדג היינו מטגנים יחד עם ביצה, עגבנייה וקישואים. הים היה עוזר להורים כי הם לא היו צריכים להתחנן בפני הילדים שיאכלו משום שאחרי הפעילות בים הילדים היו מאוד רעבים. אלה היו רגעים שלא אשכח בחיים. החופש, הים, הדגים, החול והמתקנים שבהם שיחקנו ובילינו. על חוף הים היה אדם שהיה מכין סופגניות כל כך טעימות שהייתי טורף אותן מבלי להסס.

סבא נזכר בחוויות ילדות ומספר כי משפחתו הייתה דתייה. כשרצו שהאור יכבה בשבת,היו מניחים דג קטן על הידית שמכבה ומדליקה את האור וחתול היה קופץ על הידית.  פעולה זו כיבתה את האור. ואחר כך החתול היה נהנה מהדג. אנחנו גרנו מול הנמל ומביתנו נשקף הים. בין האוניות היו הרבה אוניות מלחמה. המלחים היו מזמינים אותנו לסייר באניות, ואנחנו ראינו את התותחים ואת כלי הנשק השונים שהיו בה. חילי כוחות הברית שבאו לשחרר אותנו מהנאצים חילקו לנו ממתקים ודברים טובים. ארוחת השבת הייתה עבורנו הזדמנות למפגש עם כל בני המשפחה בו היינו מספרים על מה שעבר עלינו במשך השבוע באופן קבוע היינו שרים שירי שבת. בסוף הארוחה היינו נהנים מעוגות טעימות שהביא הארוס של אחת מאחיותיי.

עליתי לארץ בגיל 18 עם הורי ואחותי. כשהגענו גרנו באשקלון ברחוב השושנים 10. בצבא הייתי נגן. השתחררתי מהצבא בגיל 23.אחרי 9 שנים התחתנתי עם יהודית ולנו נולדו שישה ילדים – לילך, נעמה, תומר, צאלה, רן וטל. כולם למדו בבית הספר שבקיבוץ סעד. הנכד הראשון שלי הוא עדו, הוא הבן של לילך ומייקל. הנכדה השנייה שלי היא שני, היא אחות של עדו. וכך הלאה עד שנולדו 16 נכדים. ובקרוב יהיו גם כמה נינים.

שלמה!!

הזוית האישית

היינו רוצים לאחל אחד לשני המון הצלחה בהמשך, בריאות, אושר, הנאה ועוד.