מאגר סיפורי מורשת

שמי מירי בר און ואני סבתו של נועם סלע, שם נעוריי היה מרים ברורמן. במסגרת הקשר הרב דורי, ביקש ממני נועם לספר לו כיצד התחיל הקשר שלי לעולם האמנות.

"מירימל'ה מה את עושה"? שאלה אותי אמי והצביעה על קירות החדר שלי שהיו מלאי שרבוטים בצבעים שונים.., אבי נכנס לחדר, הסתכלו שניהם על הקירות, הסתכלו זה על זה וחייכו. התגובה החיובית הזו של הוריי כשהייתי בת שלוש – הצמיחה את הניצנים הראשונים של אהבתי לאמנות. הסיפורים המשפחתיים שלנו היו שזורים באין ספור "תעלולים" יצירתיים שלי שהמשיכו לקבל משובים חיוביים.

שנות ילדותי עברו עלי ברמת-השרון, אז עדיין מושבה חקלאית, להורי היה משק בו גידלו עופות. בחצר המשק הגדולה צמחו עצי פרי מגוונים וביניהם עצי שזיפים מזן "סנטה רוזה" הגדולים שראיתי מימי. דשא ופרחים טופחו באהבה ע"י אמי ובמלונה התגורר כלבי האהוב בובי. העולם מסביבי, אשר היה מלא בצבעים וצורות, הפעיל את דמיוני, גושי אדמה בחצר הפכו בידי לדיוקנאות ושאריות בדים הפכו לבובות תיאטרון בהצגות שהמחזתי מול חברי וחברותי. אבל, בשיעורים בבית הספר לא נהגתי להתבלט ולא הפגנתי את כישורי היצירתיים.

אחר הלימודים העברתי את הזמן בקריאת ספרים ולא בהכנת שעורים. הציונים בתעודות שהבאתי הביתה לא היו תמיד הטובים ביותר ולמרות זאת ההורים שלי המשיכו לשבח ולעודד אותי בכיתה ה' כל כיתתנו עברה לבית הספר במרכז המושבה ואז חלה תפנית מפתיעה: שם פגשתי לראשונה את המורה לאמנות ברכה בנימיני. המורה ברכה זיהתה את כישרון הציור שלי ועודדה אותי להמשיך ולצייר גם בשעות הפנאי. בשבתות הייתי מבלה בסטודיו לציור שבביתה, יושבת בכיסא נדנדה ומדפדפת בספרי אמנות נדירים. יום אחד, ניצבנו כל התלמידים במסדר הבוקר שהיה נהוג לקיימו מדי יום בבית הספר. מנהל בית הספר הכריז: "בית סיפרנו זכה בכבוד גדול, ציור של תלמידה שלנו השתתף בתחרות בינלאומית וזכה במדליה של האו"ם" להפתעתי, נקראתי לעלות לבמה והסתבר שאני הייתי התלמידה.

המורה ברכה, שהעריכה מאד את היצירות שלי, שלחה ציור שלי לתחרות הבינלאומית ולא הסתפקה בכך אלא הסבה את תשומת ליבם של שאר המורים אל כישרונותיי. המורים עודדו אותי להשתתף בשעורים, הציונים בכל מקצועות הלימודים עלו ובמקביל ציורים נוספים שלי נשלחו ע"י המורה ברכה לתחרויות וזכו בפרסים. ההורים שלי התחרו ביניהם, תור מי ללוות אותי לטכסי חלוקת הפרסים השונים. מאותו היום הפכתי לתלמידה מצטיינת ובהמשך התקבלתי לבי"ס תיכון ללימודי האמנויות. הביטחון שנסכה בי המורה לאמנות ברכה בנימיני מלווה אותי עד היום. בשנות לימודי בתיכון לאמנויות "רננים" קמתי כל בוקר בשמחה לקראת היום המעניין שמחכה לי. מלבד השעורים העיוניים, עסקנו ביצירה באמנות פלסטית, למדנו תיאטרון ומוסיקה וההפסקות שלנו היו מלאות בצחוק ובצלילי מוסיקה. חברותי שלמדו בבתי-ספר תיכון עיוניים אחרים התלוננו מדי פעם על שעמום וחוסר עניין בזמן הלימודים ולעומת זאת, שנות לימודי בתיכון לאמנות היו מאושרות ומלאות בהשראה המלווה את חיי עד היום.

לקראת סוף שנת הלימודים האחרונה בתיכון הוצע לי ללכת ללמוד במדרשה למורים לאמנות לפני הגיוס לצבא. בחינות הבגרות עברו עלינו בתקופת מלחמת ששת הימים וכולנו רצינו לעזוב את הלימודים ולהתגייס למאמץ המלחמתי.  אבל בלחץ ההורים סיימנו את הבחינות. לאחר מחשבה החלטתי שאני רוצה ללמוד להיות מורה לאמנות כדי שאוכל באמצעות האמנות להעשיר את חייהם של ילדים נוספים כפי שזכיתי אף אני. ההכרה ביכולת ההשפעה של  המורה על חייו של כל תלמיד ותלמיד גרמה לי לגשת ללימודי ההוראה ברצינות רבה, השתדלתי במהלך השנים להרחיב את הידע שלי בתחום החינוך ובתחום האמנות ובצבירת שעות אימון רבות בהוראת אמנות. תמיד ליוותה אותי ההבנה כי כשם שמורה יכול לקדם את תלמידו הוא אף עלול לא לקדם אותו אם יפעל בחוסר ידע או בחוסר רגישות, לכן התחלתי בהוראת אמנות רק לאחר שהייתי בטוחה ביכולות ההוראה שלי.

לאורך כל שנות ההוראה הרבות שלי כמורה לאמנות לא שכחתי את השפעתה של המורה ברכה על כל חיי ואת שנות הלימודים מעוררות ההשראה בתיכון לאמנות, השתדלתי להפוך את שעורי האמנות לחווייתיים לכל אחד מתלמידי והפכתי את נוכחות האמנות למרכזית בכל מקום, בבית הספר היסודי בו לימדתי, בחטיבת הביניים שזכתה בעזרת האמנות לפרס חינוך באמצעות ההנחיה של מורים לאמנות ובהנחיית מנהלים וצוותי המורים ברחבי הארץ.

במבט לאחור, הרגשת הסיפוק הגדולה ביותר שלי משנות ההוראה נובעת מהמשוב החיובי שאני מקבלת מתלמידי כבני אדם בוגרים, עשרות שנים לאחר פרדתי מהם, הם מספרים על הזיכרונות הטובים שלהם משעורי האמנות. לא מכבר הוזמנתי לפתיחת תערוכת ציורים של תלמידתי מלפני ארבעים שנה, שם נאמר לי באהבה רבה כי אני הייתי הראשונה להבחין בכישרון האמנות שלה ושמאותו היום האמנות מהווה חלק מהנה בלתי נפרד מחייה.

סיפור בלתי נשכח מלווה אותי אודות אחד מתלמידי, שהתקשה בלימודים העיוניים אך הפליא לצייר בשעורי האמנות: באחד הימים שלחתי את הציור שלו לתחרות ציורי ילדים בנושא ספורט, הציור זכה בכל השלבים והגיע לייצג את ישראל בתחרות ציורי ילדים בינלאומית לקראת האולימפיאדה. באותה האולימפיאדה, הספורטאים הישראלים לא זכו במדליות, אולם הישראלי היחיד שזכה באולימפיאדה, היה התלמיד שלי שציורו זכה במקום הראשון ועל כך הוענקה לו מדליה בטכס מרשים ע"י הוועד האולימפי. לאחר מספר שנים נודע לי ע"י הוריו כיצד אותה מדליה תרמה לחיזוק ביטחונו העצמי והצלחתו בהמשך הדרך.

המפגש בין האמנויות אותו חוויתי כתלמידה בתיכון לאמנות השפיע על התפיסה שלי את עולם האמנות ועל רצוני לחשוף את אנשי האמנות, החינוך, את הילדים והוריהם לחוויה הזאת. המקום הנפלא בו זכיתי לקיים את היוזמה הזאת היה מרכז "בגובה העיניים" המוזיאון החווייתי לאמנות לילדים שכיום ממוקם במתחם "מוזיאון הילדים" בחולון. במשך יותר מארבע עשרה שנים בהן ניהלתי את המקום ואצרתי את תערוכות האמנות חוו עשרות אלפי ילדים והוריהם אינספור מפגשים חווייתיים בהם שולבו תערוכות האמנות עם שפות האמנות השונות כמו שפת התיאטרון והמוסיקה. כל ילד יכול היה למצוא את מקומו בתהליך החווייתי ולעיתים אף לגלות את יכולותיו וכישרונותיו. המבוגרים המלווים לעיתים נחשפו לראשונה לעולם האמנות וגילו עניין רב. המפגשים החווייתיים שתמיד התקיימו "בגובה העיניים" של הקהל, שמרו על רמת תצוגה מוזיאונית גבוהה ומיטב האמנים הישראלים שמחו להציג את ציוריהם בתערוכות השונות. נועם, הנכד שלי אותו אני מלווה בפרויקט הקשר הבין דורי, מבלה איתי בתערוכות אמנות מינקותו ונגרמת לי הנאה  בכל פעם מחדש כאשר הוא ממשיך להתעניין, ליצור בעצמו ולבקש שנצא לסיור בתערוכות החדשות במוזיאונים ברחבי הארץ ונהנה לבקר ולעקוב אחר האמנות גם בחו"ל.

מבט על יצירותיי

הזוית האישית

מרים בר און: ההשתתפות בתכנית ריגשה אותנו מאוד, לפגוש את הנכדים שבחרו מרצונם להשתתף בתכנית ולהווכח שהם מגלים בנו עניין. שמחנו לגלות עד כמה אנחנו מכירים היטב את הנכד שלנו והוא אותנו ועדיין הוא המשיך לשאול ולהתעניין בעברנו. הקשר בינינו התחזק, למדנו להכיר את חייו בבית הספר, הכרנו את המורה אורלי שהובילה את המפגשים והקדישה תשומת לב אוהדת, אישית לכל ילד ולכל סבא וסבתא. מרגש לדעת שהצאצאים שלנו בעתיד יוכלו להכיר את סיפור חיינו באמצעות אתר בית התפוצות.