מאגר סיפורי מורשת

אמי מזכירת מערכת העיתון

חתונת השנה 1967

מאי 1967, מתח באויר, ריחות מלחמה מרחפות על בית ישראל. מתחילות שמועות העוברות מפה לאוזן – המצב הביטחוני מתחמם עם ארצות ערב המקיפות אותנו- מצרים, ירדן וסוריה. הדברים לא ברורים, הטלויזיה לא הייתה קיימת. כלי התקשורת דאז סיפקו מעט מאוד מידע. החלו לגייס אנשים למילואים ולהיערך שמא יפתחו ארצות ערב במלחמה נגדנו.

חברי-ארוסי אריאל יליד קיבוץ נען – גוייס לשירות מילואים בחיל הרגלים, אני גוייסתי לחטיבה 200 בשריון ושימשתי כמזכירה בחמ"ל (חמ"ל – חדר מלחמה). התכניות שלנו היו להינשא בחופש הגדול. נערכנו בהתאם. קניתי לעצמי שמלה לבנה צנועה לאירוע ואריאל קנה את טבעות הנישואים שאני בחרתי כמובן.

החטיבה של אריאל גוייסה לרצועת עזה והחטיבה שלי הייתה בהמתנה בשדה בוקר כשהמטרה הייתה לפרוץ בצפון סיני כשתינתן האות.

אכן, מלחמת ששת הימים פרצה ב-5 ביוני 1967 ונמשכה ששה ימים. כוחותינו לחמו בעוז ובגבורה לאורך כל הגבולות בכל החזיתות מול מצרים, ירדן וסוריה. נפלו קרבנות מכוחותינו אך כבשנו שוב את רצועת עזה, חלק מירדן, הגולן והכי חשוב החזרנו לעצמנו את ירושלים במלואה והכותל בידינו.

בחטיבה של אריאל היו קרבנות רבים. מפקד החטיבה רצה לקיים שמחה לפני שישובו החיילים למשפחותיהם ופתח בשאלה " מי התכוון להתחתן בתקופה הקרובה? אנחנו נארגן לו את כל החתונה מא' ועד ת' ".

אריאל הקשיב, הרהר, חשב, נתן את הסכמתו למפקד אך לא שאל את פי ארוסתו. ארוסתו הייתה עדיין בצפון סיני ולאריאל לא הייתה שום אפשרות ליצור עימי קשר. מפקד החטיבה לקח על עצמו לאתר את בת הזוג ולבשר לה על הידיעה. ללא כל היסוס, תשובתי הייתה חיובית כמובן.

החטיבה שינסה מותניים והחלו בהכנת החתונה שהתקיימה ברפיח שברצועת עזה. הדודות למען החייל הכינו את הכיבוד כיד המלך, אפו את עוגת הקומות המסורתית. החיילים קישטו בענפי דקלים את הקומנדקר בו הסיעו אותי ברפיח עד המפגש עם אריאל. הרב הצבאי לצה"ל התכבד לחתן את הזוג הצעיר. אריאל חתם על הכתובה שהיתה כולה מעוטרת בסמלי חיילות צה"ל. אימי הזמינה בעל פה את האורחים לחתונה. הצבא העמיד לרשות המוזמנים הסעות מבאר-שבע ומתל-אביב לרפיח לחתונת השנה. אני- הכלה עברתי בין שני טורי חיילים שיירו מתחי שמחה. התכנון וההקפדה על כל פרט ופרט היה ראוי לציון מיוחד . עיתונאים צבאיים ראיינו את החתן והכלה. ואכן שבוע לאחר מכן התפרסמה כתבה בשבועון "לאשה" על חתונת השנה שכותרתה "החתונה לא ביישה את הפירמה" מאת יצחק שתיל. בערב החתונה הייתה ידיעה שהתפרסמה ברדיו "זוג ישראלי ראשון נישא ברפיח….."

שנים רבות אחרי החתונה, פגשתי באקראי אנשים שהשתתפו בחתונה שלנו. באו‏ מתוך סקרנות וחוויה וחלקם ניצלו את ההזדמנות לפגוש את חייליהם, ילדיהם או בעליהם שלחמו ברפיח.

אכן זו היתה חתונת השנה, מיוחדת, מקורית, אחרת, שונה, ספונטנית, ויפה.

המקומון הראשון בארץ "מה מנגב", ביוזמתו של מיכאל דשא. "מיכאל דשא סיים לימודי ספרות ומקרא באוניברסיטה העברית בירושלים ולימד בגימנסיה רחביה. לאחר מכן עבר עם רעייתו ושני ילדיהם לבאר שבע, בה לימד 12 שנים בבית הספר התיכון המקיף והיה מפקח משרד החינוך במחוז דרום. באותה עת היה מיוזמי המקומון הראשון בארץ, "מה מנגב". בשנות ה-60 יצא עם משפחתו לשליחות בת שנתיים מטעם הסוכנות היהודית בדטרויט שבמישיגן ולימד בבתי ספר עבריים. במהלך תקופה זו השלים לימודי תואר שני בספרות ילדים באוניברסיטת ויין (אנ').

 תשע"ו