מאגר סיפורי מורשת

שמי אלאונורה טרסביץ', התחלתי ללמוד בבית הספר מיד לאחר המלחמה בלנינגראד. בתי הספר אז היו נפרדים לבנות ולבנים. בבית הספר חינכו אותנו באופן נוקשה, למשל, כולן התלבשו באותם מדים: שמלה חומה עם צווארון, סינר שחור ובחגים סינר. אם מישהי הייתה מתלבשת אחרת, היו מביישים אותנו ונוזפים בה מול כולם. כשבכיתה ט' שמתי לק שקוף על הציפרניים, העמידו אותי מול כל בית הספר ונזפו בי. לא ידענו מה הם הבנים בכלל ומה היחסים איתם, לא היה לנו שום קשר עם בנים.

היכרות והתאהבות

אחרי כיתה ט', כשהייתי בת 16 נסעתי בקיץ למחנה קיץ והיה שם מדריך בן 18. התאהבתי בו וסבלתי בשקט. אחר כך חזרתי ללימודים בבית הספר (זאת הייתה השנה האחרונה ללימודים והיינו צריכים להתכונן למבחנים הגדולים), ואני סבלתי וחיכיתי שהוא יתקשר אליי. לפעמים התראינו במפגשים עם החברים, אך לא היה ביננו שום קשר מיוחד. לאחר מכן הלכתי ללמוד באוניברסיטה. האוניברסיטה הזאת הייתה מאוד קשה ולמדתי שם לתכנן ספינות וצוללות. הלימודים היו מאוד קשים ולמדו שם בעיקר בנים. מתוך שלושים אנשים בקבוצה שלנו היו רק שלוש בנות יחד איתי, ובגלל זה הבנים שמו לב אליי יותר והתאהבו בי, אך לא יכלתי לשכוח את דימה המדריך מהמחנה ולא הייתי צריכה אף אחד מלבדו. לפעמים התראינו, טיילנו, הלכנו לקולנוע, אך זה היה לעתים מאוד רחוקות. למדתי באוניברסיטה חמש שנים. עם דימה עדיין היה לי קשר חברי ולא מעבר לכך. יצאתי עם בנים, הם הציעו לי להתחתן איתם, אך לא רציתי אף אחד. ישבתי וחיכיתי שהוא יתקשר אליי. דימה סיים את הלימודים, נהיה מפקד ימי ונסע לשרת במזרח הרחוק, 12,000 קילומטר ממני. התכתבנו במכתבים וכל הזמן חיכיתי למכתב ממנו (אז לא היו מחשבים, טלפונים או דוא"ל). רשמנו מכתבים על דפים והיו שולחים אותם בדואר. לדואר לקח להגיע עשרה ימים. הייתי שולחת לו מכתבים מבושמים והוא היה כותב לי שהוא מתגעגע. לאחר שנה הוא הגיע לעיר לחופש ואז הוא הבין שהוא אוהב אותי, אך אני אהבתי אותו כבר מזמן. הוא הציע לי נישואין, אך הוריי לא הסכימו שאתחתן ואמרו: "קודם תסיימי ללמוד ואז תתחתני". הוא נסע.

נישואין ראשונים

זאת הייתה שנת הלימודים האחרונה שלי לפני הסוף. כולם התחילו להתחתן והיו המון חתונות סביבי, זה היה כל כך כיף ומעניין ואני קינאתי, גם אני רציתי חתונה יפה. דימה כתב לעתים רחוקות, בנים עדיין הציעו לי אירוסין, ואני מתוך ייאוש התחתנתי עם אחד מהם. הייתה חתונה יפה והיה כיף. אחר כך התחלנו לעבוד. באחד מהחופשים הגיע דימה, אני ניסיתי לדבר איתו, להיפגש ולדבר, אך הוא לא רצה לדבר איתי ואמר שהוא לא יכול לסלוח לי על הבגידה שלי. החיים המשותפים ביני לבין בעלי נגמרו ולאחר שנה וחצי התגרשנו.

הזדמנות נוספת לאהבה

היו לי הרבה חברים ועבודה מעניינת, אך עדיין לא הצלחתי לשכוח את דימה. כשהייתי מביאה בחורים הביתה ומכירה ביניהם לבין ההורים שלי, אימא שלי הייתה אומרת: "דימה עדיין טוב יותר". כך עברו להן שלוש שנים. פתאום ראיתי את דימה ברחוב, הוא הגיע לחופש. יצאנו ביחד, התחתנו ומאז לא נפרדנו יותר עד היום הזה. עכשיו אנחנו גרים ביחד כמעט 55 שנה, יש לנו שתי ילדות, חמישה נכדים ונין אחד. תודה לאלוהים שנתן לי חיים כאלה. יש לנו משפחה מאוד חברותית, אוהבת, וכולם גרים בישראל.

הזוית האישית

אוה: היה כיף לשמוע מסבתא סיפורים מעניינים ורלוונטיים.

אלאונורה: נהנתי לספר לאוה את סיפורי ולבלות יחד זמן.