מאגר סיפורי מורשת

"הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ" – שאול טשרניחובסקי

שמי רוני מגן, נולדתי בתל אביב בשנת 1949, כמה חודשים אחרי המדינה. כשנולדתי קראו לי אהרן, אבל תמיד קראו לי רוני, ושם משפחתי היה קלוגמן. לימים כשיצאתי עם כל המשפחה לשליחות בחו"ל התבקשנו לעברת את השם, ונהיינו משפחת מגן.

אבי יעקב בא מפינסק, אז פולין והיום בלארוס. אביו ברח מהשלטונות לביצות של פינסק, הן ביצות פריפיאט, שם חלה מהעמידה במים הקרים, ומת. אבי היה הילד הקטן במשפחתו ועלה לבדו ארצה. גם שתי אחיות, אחת מהן שהיתה פרטיזנית, הצליחו להגיע ארצה. יתר בני משפחת אבי שנשארו מאחור נספו בשואה.

אמי יטה היתה בת יחידה, והגיעה ארצה מליטא עם הוריה. סבתי מינה נולדה בוילנה, ועברה לקלייפדה, שנקראה בפי היהודים ממל על שם הנהר הנשפך שם לים, שם גדלה אמי. אמי השתתפה בהכשרה לקראת עליה ארצה במסגרת תנועת נוער. סבי, אביה, היה רוקח, ואחיו שכבר היה בארץ סידר לו מסמכים שהוא בעל מקצוע נדרש, וכך הוא קיבל אישור להגיע לארץ עם משפחתו, שכללה אותו עצמו, ואת סבתי ואמי. את סבי לא הכרתי כי הוא נפטר לפני שנולדתי ואני קרוי על שמו.

הורי נפגשו בתל אביב ונישאו.

הורי סבתא רבקהל'ה באו מלובלין, פולניה. אביה, חיים, נולד בכלל ברוסיה, בניז'ני נובגורוד שעל נהר הוולגה במפגש עם נהר האוקה. כשהיה בגיל שנה, ברחה המשפחה ללובלין, פולין, ושם גדל. בלובלין נולדה וגדלה גם אשתו לעתיד, אסתר. בלובלין הם הכירו, פעלו במסגרת תנועות ציוניות שונות. שניהם הצליחו להגיע ארצה, אך כל יתר בני משפחותיהם שנשארו באירופה נספו בשואה. כל אחד מהם שריד אחרון למשפחתו.

אסתר הגיעה ראשונה לארץ, וחיים הצליח להגיע באנית המעפילים פאריטה, שהייתה אוניית מעפילים בארגון התנועה הרוויזיוניסטית במסגרת עליית "אף על פי" של תנועת בית"ר. בארץ הם נפגשו, חיו בתל אביב ובה גם נישאו. גם בהגיעם לארץ המשיכו בפעילות הציונית, הם היו במחתרת ולחמו נגד המנדט הבריטי.

סבתי והורי דיברו ביניהם עברית, אידיש, רוסית וגרמנית. איתנו הילדים דיברו רק עברית. בבית של סבתא רבקהל'ה דיברו עברית וההורים ביניהם אידיש ופולנית. גם אני ואחותי וגם רבקהל'ה ואחותה מסוגלים להשתמש בשפת האידיש, אחותה של רבקהלה אפילו בפולנית. הקשר למוצא המשפחות נמשך עד עצם היום הזה. אנחנו מקבלים הביתה פרסומים מארגוני העולים ודורות ההמשך, של יוצאי לובלין ויוצאי פינסק.

גדלתי ברחוב המגיד, בחלק הדרומי של שדרות רוטשילד, ולמדתי בבית הספר היסודי אוליפנט, שבו למדו גם ילדי שכונת הרכבת, שכונת עוני תל אביבית שתושביה גרו בצריפי עץ דלים מכוסים בניר זפת נגד חדירת מים, בלי מקלחת עם צריף שירותים משותף לכמה משפחות. הכביש שנקרא אז "דרך פתח תקוה" היה הקו שהפריד בין הצד המערבי, הרחובות נחמני ומאז"ה, שהיו היותר מבוססות, ובין השכונות העניות ממזרח.

באותם ימים היו הרבה עולים חדשים ומעט דירות ולכן גרו כמה משפחות ביחד, וגם בצד "שלנו" רבים חיו בצפיפות קשה ובעוני, וגם ברחוב שלנו התגוררו כמה משפחות ביחד, השתמשו בשירותים משותפים וחילקו דירות עם כל מיני מחיצות לכמה משפחות.

באותם ימים מגורי כמה משפחות באותה דירה, שירותים משותפים, העברת בגדים ונעליים משומשים מילד לילד היתה דבר מובן מאליו, בבית הספר למדו ילדים משלל עדות ממש קיבוץ גלויות, לא היה שום הבדל בין ספרדים לאשכנזים בין עיראקים לפולנים, על עדות ופערים למדתי רק בגיל הרבה יותר מבוגר. גם אנחנו גרנו בדירה אחת עם משפחה נוספת, כשרק דלת עץ רגילה מפרידה בינינו. המשפחה שלנו כללה את סבתי, אמי, אבי, אני הבכור, ועוד אח ואחות קטנים ממני.

רק אחרי שנים רבות הבנתי שבמקורו הבית היה מפואר ומושקע אבל כשגרנו הרגשנו שהבית ישן ומוזנח ובעיקר צפוף.

כילדים בשכונה לא הכרנו שום צורת חיים אחרת כך שצפיפות ומחסור היו מובנים כי פשוט לא ידענו שיש גם דברים אחרים. לא היו לנו בגדים חדשים ומי שהיו לו קרובים בחוצלארץ היה לפעמים מקבל חבילות עם בגדים או אוכל כמו גבינה צהובה למריחה או שוקולדים. בגדים ונעליים היו עוברים מאחד לשני מוטלאים בכל פעם ומותאמים לילד הבא, ונעליים היו חותכים מלפנים כדי שהנעל תמדיך לשמש את הילד גם כשכף הרגל גדלה.

בעיר עדיין לא עוצבה דמות הישראלי החדש, כמו שניסו לעשות בהתיישבות ובקיבוצים, האוכל והמנהגים היו כעין המשך למה שהיה נהוג במזרח אירופה משם באו ההורים. מסביבנו היו הרבה פליטי שואה, חלקם במצב נפשי איום ונורא, אף אחד לא דיבר, והאוירה היתה קשה ומעיקה כי לכל אחד היו קרובי משפחה שנספו. באותם ימים לא הבינו, כמו שעד היום לא מבינים מה שהיה שם, אבל האוירה היתה שהצברים הרגישו עליונים מעל העולים והפליטים וכולם התביישו ושתקו.

מדפי הספרים היו מלאים בספרות שואה ואני כילד אהבתי לקרוא וקראתי בפחד איום אבל בסקרנות כל טקסט שנפל לידי. היינו משפחה חסרת אמצעים, ואמי הביאה הביתה תמיד ספרים משומשים רבים, כולל ספרים וחוברות לימוד בעברית שהכינו ושלחו מהארץ למחנות העקורים, וכאשר אותם פליטים עלו ארצה הם מכרו אותם, ואלה היו הספרים שאמי הביאה, וכך גם למדתי מקריאה על צמחים ובעלי חיים ונסיונות בפיזיקה ופרקים במדע וספרות והגות ואמנות.

כמובן שמלבד השואה גם ההעפלה והעליה והמאבק בבריטים שבו את דמיוננו, סדרת חסמבה שמבוססת על אותה תקופה היתה חומר הקריאה הכי פופולרי, כולל כל הסיפורים. רק לפני שנים ספורות התברר לי שיגאל מוסינזון כתב את העלילות שחיבר כשהוא מתאר מקומות ואנשים אמיתיים, וגם שוזר עלילות סביב אירועים אמיתיים, כך שעד היום אפשר להסתובב בתל אביב הישנה ולראות את הרקע לאותם סיפורים.

הורי שניהם עבדו כל הזמן ובשנים הראשונות הסבתא שלנו הייתה איתנו בבית אבל מהר מאד הפכנו להיות מאד עצמאיים אכלנו בעצמנו, תיקנו ובנינו כל מיני דברים, אילתרנו בלי סוף. באותם ימים לא היו צעצועים ומשחקים כמו היום אז שיחקנו עם כל הבא ליד, מקלות ואבנים, היינו הרבה זמן ברחוב, שיחקנו ברחוב, טיפסנו על עצים עשינו כל מיני מסעות ברגל בעיר, והיינו הרפתקנים.

החיים בתקופה שמיד אחרי המלחמה, הזכרונות והשתיקות והמועקות שהיו בחלל האויר, סיפורי זוועה על אימי התקופה הנאצית, והתחושה העמוקה שאנחנו הדור שעלה מהאפר ומהחורבות, שאנחנו ההיסטוריה בהתהוותה, יחד עם סיפורי המחתרות, הסזון, אלטלנה, יאיר, ובו בזמן הגעת המידע על מוראות הסטאליניזם, באוירה שהיום ניתן לנסח בדברי בן גוריון בלי חרות ומק"י, אלא שלא מדובר במילים פוליטיות קלות ערך כמו כל המלל הפוליטי בימינו אלא חשש אמיתי להיות מזוהה עם אחד משני הקצוות הללו, הפכו אותנו מהר מאד מילדים למבוגרים קטנים. ברור ששיחקנו ורצנו וקפצנו וטיפסנו על עצים ופילחנו פירות בשוק הסיטונאי, אבל אני לפחות הרגשתי את פעמי ההסטוריה.

על רקע הדברים האלה התרחשו מאורעות עצומים בעינינו. היום לכל ילד יש בבית מחשב עם מלחמות והרוגים וטילים וספינות וחלל – אבל אצלנו היה כמו בשיר של יוסי בנאי, שכונה עם עץ תות ועפיפון קשור בחוט אדום, שיחקנו סמל וסוס ארוך, ואז בבת אחת נחשפנו לנפילה של טייס, שכן בבית ממול, אמיתי לסק שנפל ב-13 מרס 1956, ואז מלחמת סיני באוקטובר נובמבר אותה שנה, ואז אח של חבר, גדעון אלפסי, שנהרג במבצע נוקייב ב-17 מרס 1962, ונפילתו של דני אנגל, טייס מחונן, אח של ילדה שלמדה איתנו ביסודי, בקרב אויר בשמי מצרים ב-5 ליוני 1967, ביום הראשון של מלחמת ששת הימים – כל אלה העצימו את הפטריוטיות שלנו. באותם ימים תחושת היותנו עם שקם מהאפר וחייב להמשיך ולהלחם עיצבה אותנו למה שנהיינו.

זאב ז'בוטינסקי

הדבר הבא שאני מוצא שהוא אירוע מכונן דרמטי ומשמעותי הוא העלאת עצמות זאב ז'בוטינסקי לארץ, ב-9 ביולי 1964, כאשר ראש ממשלת ישראל לוי אשכול מילא את צוואתו הנבואית של זאב ז'בוטינסקי שכתב בשנת 1935, שאם ימות בניכר, יועברו עצמותיו לארץ רק לפי פקודת הממשלה היהודית של ארץ זו כי תקום. העלאת עצמות ז'בוטינסקי היתה אמורה להיות התחלת ההשלמה ההסטורית בתוך עמנו וציון דרך בתקומת עם ישראל מאוחד בארצו.

זאב ז'בוטינסקי היה מנהיג ציוני, סופר, משורר, מתרגם, פובליציסט ומכונן הציונות הרוויזיוניסטית. בזמן מלחמת העולם השנייה יצא ז'בוטינסקי לארצות הברית במשלחת הסברה למען הקמת צבא עברי. כאשר ביקר במחנה קיץ של בית"ר באזור ניו יורק, נתקף באוטם שריר הלב ונפטר בתאריך 4 באוגוסט 1940. ז'בוטינסקי נקבר בבית העלמין ניו מונטיפיורי בלונג איילנד בהלוויה רבת משתתפים. חמש שנים קודם לכן, ב-3 באוקטובר או ב-3 בנובמבר 1935 ערך ז'בוטינסקי צוואה נבואית ובה כתב בין היתר: "ואת עצמותיי (במקרה שאקבר מחוץ לארץ ישראל) אין להעביר לארץ ישראל אלא לפי פקודת הממשלה היהודית של ארץ זו כי תקום".

דוד בן גוריון היה כל כך נגד ז'בוטינסקי, גם לאחר מותו, ועיכבו את העלאת עצמותיו ארצה. בשנת 1963, התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה ופרש לשדה בוקר, מחליפו בתפקיד היה לוי אשכול. אשכול ביצע תפנית במדיניות המפלגתית שרווחה עד אז בלשכת ראש הממשלה. הוא ניפץ את תורת "בלי חרות ומק"י" ונפגש עם מנחם בגין, מנהיג תנועת החרות, ממנו שמע על צוואתו של ז'בוטינסקי. הרבה אחרי כן סיפר מנחם בגין על התרשמותו העמוקה של ראש הממשלה מהאמונה של ז'בוטינסקי במדינה היהודית שבדרך. אמונה זו, לדברי בגין, היא שהובילה את אשכול להניח בצד כל שיקול פוליטי ומפלגתי ולפעול להעלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי ארצה.

ואכן, נתקיימה צוואתו הנבואית של ז'בוטינסקי וחודש במרס 1964 התקבלה החלטת הממשלה הקובעת כי הממשלה נענית לבקשתו של ז'בוטינסקי בצוואתו ותביאו לקבורה בארץ-בארץ ישראל. טקס הקבורה נערך בכ"ט בתמוז ה'תשכ"ד, 9 ביולי 1964, בחלקת משפחת ז'בוטינסקי בהר הרצל בירושלים, בנוכחות קהל רב ואישי ציבור מכובדים.

ברור לגמרי שגדלתי מתוך הרגשת החשיבות ההסטורית של דורנו, ביטחון מלא בצדקת דרכנו, במחויבות מלאה לשרת בצבא ולהצדיק את מה שניתן לי – חיי חופש במדינה משלנו. אני הייתי בחיל המודיעין כך שרוב שירותי היה במשרד. ובכל זאת נשלחתי כמה פעמים ליטול חלק בפעולות צבאיות. מתוך הפעולות הללו בחרתי שתיים שהיו מאד משמעותיות לי והיו גם נקודות ציון משמעותיות בחיי המדינה.

התגייסתי מיד אחרי מלחמת ששת הימים, ונקלעתי לתקופת מלחמות ההתשה. השתתפתי במה שהיה קרוי מבצע כראמה, שלימים התברר שנחשב לניצחון מזהיר דווקא של המחבלים. ארגוני המחבלים התחזקו מאד בעקבות קרב זה, והפכו להיות בעלי חשיבות משמעותית בעולם הערבי. התחזקות הפלסטיניים בירדן הגיעה בהמשך עד כדי כך שהפכו לאיום על קיום המשטר בממלכת ירדן, ובסופו של דבר, הביאו לאירועי ספטמבר השחור ב-1970. אין ספק שמלחמה זו היא נקודת מפנה בנושא הפלסטיני, וכמובן בקונפליקט הישראלי ערבי.

כמו כן הייתי בתעלה בזמן מלחמת ההתשה מול מצרים, חייתי בתוך הבונקרים עם הלוחמים, יצאנו רק להכניס מים ומזון, וספגנו בכל פעם מטר של פצצות ישר לתוך המעוז.

אחרי שהשתחררתי מהצבא עבדתי כאזרח בביצורים, הוספנו שכבות הגנה במסגרת התפיסה שהיתה אז, תפיסה שקרסה במלחמת יום כיפור. אחרי הלימודים בבית הספר היסודי, שמונה כיתות, לא היו אז חטיבות, המשכתי לתיכון עירוני א בתל אביב, ושם למדה גם רבקהל'ה. למדנו במגמה מזרחנית, משם המשכנו לצבא, ומשם ללימודים, ואז נישאנו התחתנו בתל אביב, במושגים של היום, היתה זו חתונה צנועה מאד. המתנות היו מתאימות לזוג בתחילת דרכו כלומר סכומים וכלי בית שונים, ולא המחאות כמו היום.

נולדו לנו שלוש בנות, מיה הגדולה והתאומות מיכל וטל. לנו יש בנות, למיה נולדו בנות, ואז הופיע יהונתן הבן הראשון בשושלת שלנו…החלום שלי לא היה חלום אלא היתה תחושה שאנחנו חלק מהתגשמות חלום הנביאים, שבכל רגע ורגע אנחנו חיים את החלום. שאנחנו חיים במדינה משלנו, שזו התקומה אחרי השואה, שאנחנו דור חדש ונועז וספוג ערכים אידיאלים וחזון. אנחנו דור שמגשים את חלומות הדורות הקודמים. זה לא היה חלום, זו היתה מציאות של התגברות על קשיים כלכליים, על מחסור, עמידה מול אתגרים ואיומים בכל התחומים מבפנים ומבחוץ, הן ברמה הלאומית והן ברמה המשפחתית, גרנו בצפיפות רבה, היינו מוקפים בפליטי שואה מוכי גורל, שאיבדו את משפחותיהם, אבל הבנו שאלה הם החיים, כי לא הכרנו שום דבר אחר. וקיוינו לעתיד טוב יותר. עם כל התנאים הקשים חשנו בני מזל מול אותם פליטי שואה שעברו תופת ושאיבדו הכל. אלא שבשנים האחרונות אנחנו רואים שהחלום הולך ומתפוגג.

אני נזכר וחושב על שירו של ביאליק "רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם" – ואני עצוב כפליים כי כבר כמה דורות של ילדים נולדו וגדלו פה בארץ ואין להם מושג על מה אני בכלל מדבר. לצערי, היום אף אחד לא מכיר טקסטים כאלה, וגם לא תנך, וגם לא דברים חשובים אחרים שעומדים ביסוד העם והמדינה, ואם הם כן מגיעים לטקסט כזה – הם צריכים מילון מיוחד בשביל להבין מה כתוב…

עכשיו כבר יש לי חלום – שמערכת החינוך שוב תלמד את ילדי ישראל את החומרים שאנחנו למדנו, אלא שכיום כל זה נזרק לפח בשם ערכים של מודרניזציה ותרבות שטחית ורועשת, של חומרניות רדודה תחרותיות והשגיות רק בתחום הרכושנות וההתעשרות, ולצערי אני לא רואה שהדברים ישתפרו.

אני עצוב שהערכים האידיאלים והחזון מתפוגגים והחלום שלי שהאוירה הזו תחזור ותהיה הכח המניע החיובי כפי שהיה פעם. ואחרי כל הדברים האלה יש בכל זאת משהו שממלא אותי בגאווה, והוא שישראל, הדמוקרטיה שמתמודדת יום יום עם יסורי הגדילה וההתפתחות, שמתקדמת תוך ניסוי וטעיה ומעצבת אט אט את דמותה, ויחד עם זה היתה מדינת ישראל למרכז ידע וקידמה ולימוד והתקדמות בחקלאות ברפואה ובטכנולוגיה. יש על מה לשמוח ויש במה להתגאות.

זה קצת מוקדם לי להשתמש במונח "להשאיר אחרי", אני במיטבי, ויש לי עוד הרבה לתרום ולעשות בעצמי, אבל זה אף פעם לא מוקדם מדי להתוות דרך, ולהראות בדרך של דוגמא אישית, וגם באמצעות הפרויקט הזה, את מה שהייתי רוצה למסור לבאים אחרי.

בשנים 1948-1949 הייתה בארץ מגפת שיתוק ילדים, ובינינו היו ילדים שנפגעו. אני התחברתי איתם בלי להרתע ממה שהפגיעה והנכות עוללו להם, ועזרתי להם בכל עד שלצערנו נפטרו בטרם עת. לא עזרה מקרית מדי פעם אלא מחויבות מתמשכת בתקופת הלימודים בבית הספר ובבית וכך גם בהמשך הדרך. רוח של נתינה והתנדבות נראים לי כמורשת חשובה.

אני סולד משימוש בשפה נמוכה ובמילות גנאי ואני מקפיד בעצמי על נקיון בדיבור, על מחשבה חיובית, והערך הכי בסיסי הוא ההקפדה והחתירה לאמת. אז אם אכן אדם הוא ישר ודובר אמת אפשר לו גם להיות הגון, נדיב, שיש בו חמלה, שמכבד את זולתו, וגם יש בו נאמנות למשפחה ולעם ולמדינה. זה נשמע כאילו כבר לא מתאים לדור הזה, אבל אני חושב אחרת, אני מטיל על עצמי להתנהג כך, ויש לי כל ההצדקה המוסרית לחנך לאותו כיוון, כאשר הדוגמא האישית היא הדרך הכי משפיעה לעשות זאת.

אני מאמין אם הדרך הזו והרוח הזו תשרה על כולם יהיה הרבה יותר טוב לכולם.

בחרתי בשיר  של אריק לביא – שחקי, שחקי על חלומות שאול טשרניחובסקי

הזוית האישית

אהרון רוני מגן: נכדי נוסע עם משפחתו לשליחות לקנדה, כל דקה בתכנית הייתה יקרה לי. היה חשוב לי מאוד להתקרב אליו.