מאגר סיפורי מורשת

כשסידרתי עם סבתא רוני את השולחן לליל הסדר, ראיתי שהיא מוציאה פמוטים וכלי כסף לשולחן החג. שאלתי את סבתא: "מאיפה הכלים היפים האלו?" סבתא הסבירה לי שאלו פמוטים מכסף לפסח שעוברים במשפחה מדוד לדור- אני דור שישי. ביקשתי מסבתא לספר לי את הסיפור של הכלים והיא אמרה לי לשאול את סבתא בתיה.

שאלתי את סבתא בתיה (סבתא רבתא שלי): "מה הסיפור של הפמוטים?" והיא ענתה לי: "הפמוטים הם פמוטי כסף הם נעשו כנראה בעיר ביאלסטוק שברוסיה. ביאלסטוק הייתה עיר גדולה ברוסיה שיותר מחצי מתושביה היו יהודים והחיים היו חיים יהודיים- בתי כנסת ובתי ספר יהודיים. בכל בית של יהודים היו כמובן פמוטים, חנוכיה, כוס קידוש, ספרי תפילה ועוד… הפמוטים שמשו להדלקת נרות בערבי שבת וחג. הסיפור הוא סיפורו של אבא בצלאל שנולד בביאליסטוק בשנת 1901 היו לו עוד שתי אחיות ואח במשפחה שומרת מסורת.

כשהיה בצלאל בן 16 (בשנת 1917) עבר לסרטוב, שם סיים את הגימנסיה כשהוא בן 18 ופגש נוער יהודי ציוני חלוצי, כלומר- נוער ששואף לעלות לארץ ישראל ולבנות את חייו שם.

התקבצה קבוצה של כ-20 נערים ונערות בני 18 ולכולם מטרה משותפת לצאת מרוסיה שגבולותיה היו סגורים. הם עזבו את בית ההורים וחיו חיים משותפים כקבוצה. במסגרת הקבוצה עבדו בעבודות זמניות שונות על מנת להתפרנס; עבודות בנין חקלאות וכדומה. אחת הנערות שהייתה בקבוצה הייתה אהבה שור שנולדה בסרטוב, למשפחה בת 5 ילדים, גם הם שומרי מסורת.

לאחר 3 שנים קשות (שבהן כל אחד ביקר בבית הוריו פעם אחת בלבד)הצליחה הקבוצה לצאת לטורקיה שם הייתה חווה חקלאית שנקראה "מסילה חדשה" בה הייתה הקבוצה חצי שנה ולמדה עבודות חקלאות על מנת להיות מוכנים לארץ ישראל, ומשם באו באונייה לנמל יפו בארץ ישראל. כשהיו בטורקיה, קיבלו הודעה מאירגון ההגנה בארץ לקנות נשק, בכסף שחסכו קנו שמונה אקדחים, אותם העבירו באופן בלתי-לגלי עם חפציהם. בנמל יפו לא יכלו להגיע עם האונייה עד הרציף, אז היו מעבירים את האנשים והמסע לסירות דייגים שהיו מגיעות לחוף.

אומרים ישנה ארץ/ שאול טשרנחובסקי

"אומרים ישנה ארץ

ארץ שכורת שמש

איה אותה ארץ

איה אותה שמש

אומרים ישנה ארץ

עמודיה שבעה

שבעה כוכבי לכת צצים על כל גבעה."

בהצעת המוסדות המיישבים היפנו את הקבוצה שנקראה "משמר הוולגה" למקום ליד זיכרון יעקב שנקרא "תל- צור" שם היו להם שטחי חקלאות ובעלי חיים (עיזים, תרנגולות וחמורים) הם ישבו שם כחצי שנה. בעקבות אירועים שונים הקבוצה התפרקה למקומות שונים בארץ. 12 איש מתוך הקבוצה גרו בחיפה ומצאו עבודה בשדה על יד עכו. בהיותם בעבודה בשדה הכירו אנשים שעברו בעגלה בדרך לעכו לבקר חברים מגניגר שישבו בכלא בעכו בגלל סכסוך עם ערבים בשדה. חברי גניגר הציעו לחברי "משמר הוולגה" להצטרף אליהם לקבוצה, וכך הגיעו חברי "משמר הוולגה" בשנת 1922 לגניגר.

תחילתה של גניגר הייתה בעמק הירדן, 13 חברים שהקימו את קבוצת דגניה ג' (למה דגניה ולמה ג'? הכוונה הייתה להקים 5 קיבוצים שיקראו על שם חמשת הדגנים- חיטה, שעורה, שיבולת שועל, כוסמין ושיפון, זה היה הקיבוץ השלישי- ג') כעבור שנתיים מאז התיישבו בדגניה ג', הודיעו להם שאין מספיק אדמה חקלאית לכל כך הרבה קיבוצים באותו איזור והם חייבים לעבור לעמק יזעראל.

בשנים הראשונות גרו חברי הקבוצה בבתים שהשאירו התושבים הערבים (בגניגר) ובהיותם שם התחילו את בתיהם ואת מבני המשק החקלאי, בקיבוץ היו בצלאל ואהבה המשפחה הדתית היחידה בעוד ששאר החלוצים, למרות שבאו מבתים דתיים זנחו את מנהגי הדת והמסורת.

(בשנת 1932 ו-1952 נפטרו הוריו של בצלאל מאיר ואסתר, והפמוטים עברו לבית בנם צבי, במוסקבה בירת רוסיה).

בשנת 1963בצלאל ואהבה ביקרו את צבי במוסקבה והוא רצה לתת להם את הפמוטים אבל אסור היה להוציא מרוסיה דברי כסף וזהב  ולכן הפמוטים נשארו שם. רק בשנת 1964 נסע חבר של בצלאל לרוסיה וביקר במוסקבה את צבי- אחיו של בצלאל והצליח להבריח את הפמוטים לארץ. וכך הגיעו לארץ ארבעת  פמוטי הכסף לידיהם של בצלאל ואהבה להפתעת ושמחת המשפחה. אהבה הדליקה בהם נרות שבת וחג ב-20 השנים הבאות. בשנת 1982 נפטרה אהבה.

בצלאל היה מגיע לביתי בחגים. בפסח האחרון שהתארח אצלי אמר לי: "את הפמוטים אני כבר אשאיר אצלך…" וכך הגיעו אלי הפמוטים. ב-2010 כשעזבתי את ביתי בבני דרור לדיור מוגן העברתי את הפמוטים לביתי רוני (סבתא שלך).

הזוית האישית

מאיה: היה לי מאוד כיף ללמוד עם סבתא רבתה שלי כי היא סיפרה דברים מלפני מאה שנה וזה היה מאוד מעניין.