מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בלה פלטה ארגנטינה בראשון למאי 1942.באותם השנים התחוללה באירופה מלחמת העולם השנייה ואתה השואה, אבל שם, לא ידענו מה שמתרחש. אז, הקהילה היהודית בארגנטינה מנתה כ- 600000 נפש. נשואים מעורבים היו נפוצים ומרבית היהודים התרחקו מהדת והמסורת ומהעם היהודי והתקדמו מאוד במעמדם הכלכלי והחברתי.

גם במשפחתי זה היה המצב ולכן לא הייתי קשור בכלל לעם היהודי על אף שמרבית משפחת אבי נשארה באירופה וחלקה נספתה בשואה, דבר שגלינו מאוחר מאוד.

בגיל 12 הצטרפתי למועדון של הקהילה המקומית: "מכבי" ובו קבוצת כדורסל, כך גליתי לראשונה את הקשר שלי לעם היהודי דרך סיפור המכבים, כשהגיע לידי הספר של הוורד פסט "יהודה המכבי". יחד עם הכדורסל היו לנו הרבה פעולות תרבות וגם ערכנו הצגת תיאטרון על סיפורה של אנה פרנק. סיפור זה שינה את חיי ומאז התעניינתי בכל נושא הקשור בשואה, דבר שמרתק אותי ואני חוקר ולומד אותו עד היום ולא נותן לי מנוחה.

בהמשך הצטרפתי לתנועת נוער ציונית שדגלה בעלייה לארץ ולקיבוץ, דבר מאוד יוצאת דופן בקהילה היהודית מאז. מהר מאוד הפכתי למדריך ואחד מראשי התנועה. תנועות הנוער החלוציות שחו נגד הזרם הכללי של התרחקות מהעם ומישראל, שבאותם השנים, לאחר הקמת המדינה, נאבקה על קיומה ממש. בתנועה שיניתי שמי מאוסקר, לאשר, אבל שמרתי על שם משפחת אבי, לזכרם של סבא שלי שנפטר בשואה.

בגלל שבאותה תקופה בישראל היה עוני רב וצנע, רוב היהודים בגולה לא רצו בשום אופן שילדיהם יעלו לארץ ועוד פחות מזה – לקיבוץ ( מרבית הנוער פנה ללימודים אקדמיים ולעסקים).

בשנת 1960 הסוכנות היהודית הציעה לי לנסוע לישראל לשנת לימודים במכון למדריכי חו"ל שבקטמון בירושלים. למכון הגיעו מדריכים של תנועות נוער ציוניות מכל העולם (אוסטרליה, מקסיקו, דרום אפריקה, ארה"ב, ברזיל…). שם למדנו עברית, ספרות עברית, תולדות הארץ והתנועה הציונית, וגם ריקודי עם, שירים עבריים ואפילו הגנה עצמית, כדי שנוכל להנהיג את הנוער היהודי עם החזרה לגולה.

באותם הימים התנהל בירושלים משפט אייכמן, שנחטף בארגנטינה והובא למשפט בארץ, ואנחנו הוזמנו לבקר בדיונים בבית המשפט. זה היה מפגש ישיר ובלתי אמצעי מול הרשע של הנאציזם בהתגלמותו.

בחזרה לארגנטינה השתוללה אנטישמיות ולמרות ניסיונות הסוכנות היהודית לשחרר אותי ואת בוגרי המכון משרות צבאי חובה בצבא בארגנטינה, נאלצתי להתגייס לתקופה של שנה. למזלי הועסקתי שם בציורי קיר במשרדי הצבא, כוון שכבר אז הייתי מצייר מצוין.

עם שחרורי מהצבא התחלתי להדריך סטודנטים יהודים שלמדו באוניברסיטת "לה פלטה".

הדור השני והשלישי של המהגרים היהודים העדיפו ללמוד מקצועות חופשיים ולא לעסוק במסחר כמו הוריהם ולא היה להם בראש בכלל כל נושא הציונות, עלייה לישראל והרבה פחות מזה הקיבוץ. למרות זאת, הקמנו תנועת סטודנטים יהודים ציוניים: "מרדכי אנילביץ" על שם מפקד גטו ורשה. תנועה זו הצליחה להתרחב ולצרף מאות רבות של חברות וחברים שבמשך השנים חלקם גם עלה לארץ ולקיבוץ.

כיוון שבאותה תקופה הוחמרו גילויים של אנטישמיות (הרבה פושעים נאצים מצאו בארגנטינה מקלט לאחר המלחמה), והאנטישמיות, אם כי רדומה ונסתרת תמיד הייתה קיימת, ארגנו באופן חשאי כיתות הגנה עצמית.

כך הכרתי את אשתי לעתיד משה (תמר) גורין, ובשנת 1965 עלינו לארץ יחד עם גרעין של 60 חברים וחברות, ואחרי הכשרה בקיבוץ בית אלפא, התיישבנו בקיבוץ סער, שליד נהריה.

הקיבוץ עסק בדייג בים, דבר שתמיד אהבתי, אבל ממש כשהגענו לקיבוץ, סירת הדייג הגדולה התפרקה ונושא הדייג בוטל לכן עברתי לעבוד בפרדס, ברפת ובבננות. בקיבוץ נולדה ביתי הראשונה יסמין.

למרות הגיל המבוגר יחסי וכשחלק מהחברים כבר היו בעלי משפחות, התנדבנו לשרות צבאי מלא (בחטיבת הנחל) כי רצינו להגיע לצנחנים ולקורס קצינים, אבל בגלל שהקבוץ דרש שנחזור למשפחות, רק הרווקים נשארו בצבא. בדיוק באותה תקופה פרצה מלחמת ששת הימים. הימים טרם המלחמה היו רוויי מתח (וקראו לזה "תקופת ההמתנה") בקיבוץ חפרנו תעלות מיגון, ובערים הגנו על כניסת הבתים עם שקי חול.

7 מדינות ערביות איימו לתקוף את ישראל ויצחק רבין שכיהן כרמטכ"ל הוכיח סבלנות, חוכמה וחוסן מול הסכנות.

עם פרוץ המלחמה, שירתי בעמק הירדן בגבול עם סוריה וממלכת ירדן. הניצחון היה כל כך גדול ומפתיע שאני לא הייתי שקט שהמצב החדש יביא לשקט ולשלום. לצערי, התברר עם הזמן שצדקתי. מיד עם תום מלחמה זו החלטנו אשתי תמר לעזוב את הקיבוץ ולעבור לחיפה בה התחלתי לעבוד במשרד השיכון ובמע"צ (הייתי אחראי על בניית קטע כביש החוף החדש שבין חיפה למושב צרופה (15 ק"מ) וגם למדתי באוניברסיטת חיפה.

בימים אלה התחילה מה שנקרא אחר כך כ"מלחמת התשה": הן בגבול הצפון והן בגבול הדרום, סוריה ומצריים היו תוקפות את המוצבים שלנו שהוקמו לאחר ששת הימים. באותה תקופה, הייתי משרת במילואים 4 חודשים ויותר בשנה (עברתי מספר קורסים כחובש קרבי בגלל שרציתי לשרת בצבא אבל גם לעזור לכל אלה שהיו זקוקים לטיפול ועזרה). בחודש ספטמבר 1973 היחידה שלי הוצבה ברמת הגולן במוצב "הרכבל" בחרמון. חודש בדיוק אחרי זה, פרצה מלחמת יום כיפור בה שירתי ברמת הגולן ובסיני תקופה רצופה של שישה חודשים.

בתום המלחמה, עברנו לדירה קטנה ברמת אביב בתל אביב והתחלתי ללמוד וגם לעבוד באוניברסיטת תל אביב כמנהל פרויקטים של חברת רסקו. כך, הייתה לי הזכות לנהל את בניית "בית התפוצות" (שנים 1974-1978) וגם בניינים נוספים באוניברסיטת תל אביב ובר אילן.

בשנת 1979 הציעו לי להתמנות כמנהל אזור במרכז אמריקה  של חברת "סולל בונה". כך כל המשפחה (עם שתי הבנות, יסמין ומיכל שנולדה בשנת 1972), נסענו לעולם חדש ומלא נופים ומקומות אקזוטיים. נצלנו הזדמנות זו כדי לטייל במדינות באזור, גואטמלה, אל סלבדור, מקסיקו, לגלות תרבויות עתיקות של עמי המאייה, האזטקים במקסיקו ושבתים אינדיאנים שונים ומקומיים, שנשמרו לאחר הכיבוש של ספרד והצליחו לשרוד ולשמור על שפתם, לבושם, מסורות, מאכלים מיוחדים והרגלים מוזרים עד עצם היום הזה.

הבת הגדולה יסמין החליטה לחזור לארץ לסיים בגרות ולאחר מכן, כל המשפחה חזרה בעקבותיה. למרות החזרה לארץ, המשכתי לנסוע לעבודות בחו"ל, בעקר לפנמה, ג'מאיקה, רפובליקה דומיניקנה, פנמה ועוד מדינות במרכז אמריקה והקאריביים.

בשנת 1987 נפטרו אבי וגם אשתי תמר, לאחר מחלה ממושכת, שהשאיר חלל עמוק בחיים שלי. במאמץ גדול ובאופן הדרגתי התחלתי פרק חדש בחיים וגם החלטתי לצייר, לאחר שבמהלך כל השנים דחיתי זאת בגלל לימודים, העבודה, והצורך לפרנס את המשפחה. כי קשה מאוד להתפרנס מציור, המשכתי לעבוד במספר מקומות, גם בהנהלת רכבת ישראל, שעברה בשנים אלה מהפכה של ממש וכעצמאי. עם הזמן, עברתי לגור עם אשתי החדשה רות, בכפר האומנים עין הוד שבכרמל, בו יש לנו ליד הבית סטודיו וגלריה לאומנות בה שנינו מציירים, מלמדים אומנות וגם עורכים תערוכות.

היום, יש לנו ביחד משפחה מורחבת וענפה של 6 בנים ובנות ו17 נכדים, ומדי פעם חוגגים חגים כולם ביחד.  כך התגשם חלום ישן ורחוק של ילד יהודי מתבולל מארגנטינה, בכפר אומנים היפהפה המשקיף לים, שבהר הכרמל.

קישור למצגת באתר "ניצני השרון"

הזוית האישית

הקשר רב דורי  של  סבא אשר ושחר