מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1967, כשישראל הייתה בת 20 שנה, הייתה לה מלחמה עם כל מדינות ערב שמסביבנו וניצחנו אותם בששה ימים, לכן קראו למלחמה הזו – מלחמת ששת הימים. במלחמה הזו כבשנו את כל חצי האי סיני ממצרים. בחצי האי סיני היו בדואים והרבה חולות. בממשלה החליטו שחשוב וכדאי להקים מושבים שיגדלו בהם ירקות ופרחים.

המושב בתחילתו

סבא ואני היינו בני 24 כששמענו על ההחלטה בממשלה. גרנו אז בערד אחרי שעזבנו את הקיבוץ, והחלטנו להסכים לעבור לגור בסיני. היתה רק התנחלות נח"ל אחת כמו שנעמי שמר כתבה בשיר שלה:

"בהאחזות הנח"ל בסיני,

המון דברים יפים ראו עיני..",

המושב הראשון של המשפחות הוקם רק עם 18 משפחות בתאריך 14.1.1971 והספיקו לבנות רחוב אחד של 22 בתים, בלי מדרכות או שבילים, ובשביל מים הביאו מגדל מים ולחשמל היה גנרטור. ביום שישי כולם רצו לאפות עוגה לשבת, אבל הגנרטור היה בינוני אז עשו תורות מתי בכל בית ידליקו את התנור כדי לאפות שלא כולם ידליקו תנורים באותו זמן ואז יהיה קצר.

לילדים זה היה כיף גדול, כי היה רק חול מסביב לבתים וזה היה כמו ארגז חול ענקי, שאי אפשר לקבל מכה כואבת אם נופלים על אבן או מדרכה ואפשר לרוץ ולקפוץ כמה שרוצים.

4 בתים נשארו פנויים בשביל מרפאה עם אחות, לחיילים, לבי"ס קטנטן שהילדים מכתות א' ב' למדו ביחד, ומקום לפגישות ביחד כדי לארגן ולתכנן את החיים במקום.

לאט לאט בנו עוד בתים ושבילים, והתחילו לשתול שתילים של פירות וירקות. לכל בית היה שטח גדול לידו, וכל משפחה גדלה עגבניות, קשואים או פרחים. היו משפחות שגדלו תרנגולי הודו. כל האורחים שבאו אלינו אהבו לצאת ולצעוק לתרנגולים – מתי פורים? וכל התרנגולים היו מקרקרים ביחד בקול.

למושב לא היה שם, רק פיתחת רפיח, ואז ערב אחד החלטנו שמוכרחים למצוא שם. ישבנו כולנו ביחד בבית שהיה המשרד וחיפשנו וחשבנו, והציעו כל מיני שמות, עד שכולם הסכימו ובחרנו את השם – שדות.

השלט הראשון של היישוב

אנחנו היינו משפחה קטנה עם ילדה אחת ושמה – דגנית.

המושב גדל וגם המשפחה שלי גדלה. נולדה לנו עוד ילדה בשם סמדר ואחריה בן שקראנו לו דרור. הגיעו עוד משפחות ובנו בשבילם עוד בתים במושב. בטרקטורים יצאו לשטחים מסביב למושב וזרעו ושתלו המון ירקות וגם פרחים. החולות הצהובים הפכו לשדות ירוקים, וחלק גדול מהיבול שלחנו ומכרנו למדינות באירופה.

אנחנו עם התוצרת שלנו

הקימו עוד מושב ועוד מושב, והיו כבר שבילים לכל בית וכביש לכל שני בתים בשביל המכוניות והטרקטורים. גם העצים בחצר גדלו והיה כיף לטפס עליהם. הילדים נהנו  לשחק בחוץ עם עוד ילדים וכלבים כי הכל היה פתוח ובלי גדרות. הילדים מכול הגילאים שיחקו ביחד. באמצע בין כל ארבעה בתים היה מקלט ועל השיפוע שלו כולם אהבו להתגלש. אנחנו גדלנו כלב קולי (כמו לאסי) שקראו לו בנצי. הוא שמר מאוד על הילדים ומשך להם במכנסים אם רצו  מהר מידי או טיפסו על המקלט.

ליד עץ השקמה הגדול והמרשים הקימו את בית העם, ופתחו צרכניה קטנה.היה מקום למשרדים ולהופעות. גם את ביה"ס החדש בנו קרוב לבית העם, וקראו לו אבשלום על שם אבשלום פיינברג. הילדים מכל המושבים היו מגיעים באוטובוס הצהוב ללמוד ביחד. רק הילדים והמורים מהמושב שלנו, מושב שדות היו באים לבית הספר באופניים. כשדרור גדל והגיע לכתה א נסענו כולנו כל אחד על האופניים שלו לבית הספר. דגנית כבר הייתה בכתה ו' וסמדר בכתה ב', ואני הייתי מורה בכתה ד' ולימדתי גם מדעים בכתות ז' ח'.

משפחתנו ובנצי הכלב

בנצי הכלב שלנו גילה את הדרך לבית הספר ולכיתה שלי. הוא ידע לפתוח דלתות והגיע כל יום לבית ספר, להיות עם הילדים מהכיתה גם בזמן השיעור וגם בהפסקה. הוא אהב לשחק איתם כדורגל והם נהנו מאוד ביחד. כשהלכתי ללמד מדעים הוא נשאר עם ילדי כתה ד'. הילדים מכול המושבים היו חברים טובים ואהבו להיפגש ביחד גם בשעות אחה"צ.

כשבנו את העיר ימית, נסענו הרבה לחוף הים ומכל המושבים אהבו שם מאד את החוף והדיונות ובאו גם מכל הישובים בארץ.

בשנת 1982, עם חתימת הסכם השלום עם מצרים, היינו צריכים לפנות את הבתים והישובים ולעזוב את סיני. זה היה קשה גם למבוגרים וגם לילדים, כי היינו צריכים לעבור לישוב אחר, לבית אחר, לבית ספר אחר וגם למצוא עבודה אחרת. זה היה עצוב לכולם, ואנחנו מתגעגעים לשם עד עצם היום הזה.

המושב בשיא תפארתו

הזוית האישית

סבתא דליה: נהניתי מאוד להיפגש עם אליה ולשוחח אתו. השאלות שהוא שאל היו שאלות חשובות ומעניינות. גיליתי ילד שיודע ומבין הרבה יותר מה שהוא מראה.

אליה: היה לי כיף ללמוד ממך ולשבת ביחד על הסיפור ונהניתי לשמוע על החיים במושב.