מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי דליה. קיבלתי את השם הזה כי אימא שלי אהבה את הפרח (דליה). החברים קוראים לי דליוש (אני לא אוהבת את שם החיבה הזה). שם משפחתי היה חזום, זה היה שם המשפחה המקורי שלי.

נולדתי בארץ ישראל בשנת 1958 בבית חולים הקריה, מה שהיום נקרא נקרא ׳ליס׳. להורים היו עוד שני ילדים ואני נולדתי והייתי בת הזקונים. גדלתי בתל אביב (שכונת שפירא בדרום תל אביב). בשנות החמישים לא היו דירות גדולות: גדלנו חמש נפשות בחדר וחצי. אבא שלום עבד בבית דפוס ואימא ג'ולייט הייתה תופרת בבית. אני זוכרת שהיו באות נשים לתפור שמלות, מעילים, מכנסים וכו… הבית היה ממוקם ברחוב ראשי ליד בתי כנסת, מספרות, מאפיות, חנויות למיניהן. באותה תקופה לא היו תנורים בבית, אני זוכרת ביום שישי אך הנשים היו באות עם המגשים והסירים למאפיה השכונתית כדי שבעל המאפיה יכניס את האוכל לתנורים, זו הייתה אווירה מאוד מיוחדת.

ההורים שלי עבדו קשה על מנת לספק לילדים את הצרכים הבסיסים ואף מעבר. אני זוכרת שקיבלנו את הרדיו הראשון: כל השכנים התאספו כדי לראות את הפלא – איך מתוך קופסא בן אדם מדבר. בחגים היינו נאספים כל הדודים ובני הדודים אצל סבתא רחל וסבא אורי. היה להם בית עם גינה והיינו מעבירים את ערבי החג בארוחה משפחתית מורחבת. אני זוכרת שלסבא היה עץ תותים שחורים בגינה, אנו כילדים היינו מטפסים על העץ וזוללים את התותים וסבא היה כועס. בתקופה ההיא לא היה הרבה מה לאכול, סבתא הייתה מורחת לי ולבני דודי לחם עם מרגרינה וזורה עליו סוכר. אנו כילדים חשבו שזה מעדן פשוטו כמשמעו.

בילדותי אהבתי לשחק עם בובות ואהבתי לקרוא ספרים (הייתי מנויה בספריה השכונתית). שיחקנו בחמש אבנים, בדוקים, דומינו, שחמט. הייתי בגן פרטי עד גיל 6 (לא התאקלמתי בגני עירייה). למדתי בבית הספר היסודי יוסף ויתקין. המחנך היה מאוד קשוח, קוראים לו משה דרש. כאשר הוא נכנס לכיתה היה צריך לעמוד. הייתי תלמידה מאוד חרוצה ולא היו לי בעיות משמעת. כאשר סיימתי את לימודי בבית הספר היסודי למדתי בתל אביב בבית הספר עירוני ו׳ במגמה ראלית במשך ארבע שנים.

הזוית האישית

הסיפור נכתב במסגרת תוכנית הרב דורי בתיכון גולדה בפתח תקוה, התש״ף. התכנית נערכה בהנחיית המורה המובילה מיכל סופר והתומכת באזרחים הוותיקים מעיין ברכה.