מאגר סיפורי מורשת

סבא ראובן גלפרין השתתף בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדתו חיה מושקא. סבא בחר להקדיש את הסיפור להנצחתה של אשתו היקרה דינה גלפרין ז"ל

סבתי דינה גלפרין נולדה בכ"ה שבט התש"ז 1947, כבת יחידה להוריה ניצולי השואה, ר' אליעזר ליפמאן ויהודית (לבית אדלר) לוי. מלבד השם דינה היה לסבתי שם נוסף, מכיוון שהאוקראינים היו 'אנטישמים' היה צורך בשם נוסף, גוי, ולכן קראו לסבתי דינה – דורה. סבתי לא נולדה בבית רפואה אלא בבית של ידידת משפחה, הגב' 'רוז'י-נייני' סלומון בעיירת חוסט בהרי הקרפטים. ל'רוז'י נייני' היה בית פרטי, גדול ויפה ומכיוון שלמשפחת סבתי לא היה בית, הם התגוררו בביתה של 'רוז'י נייני'.

בשנות ילדותה סבתי לא ביקרה בפעוטון ובגן כדי להימנע מחילול שבת וחג. אך בהגיעה לגיל 'חוק חינוך חובה' לא נותרה ברירה והיא נאלצה ללכת לבית הספר. סבתי הצטיינה בלימודיה, בכל המקצועות והתחומים.

בעיירה חוסט היו שני בתי ספר, אחד רוסי והשני אוקראיני. סבתי למדה בבית הספר הרוסי כי רמת הלימודים בו הייתה גבוהה יותר. בבית הספר אילצו את התלמידים לשיר שירי 'כפירה' אך סבתי לא התחברה אליהם ונמנעה מלשיר אותם. אולם בסעודות השבת היא אהבה לשיר יחד עם אביה ניגונים שהיה נהוג לנגן ולזמר בחסידות 'ספינקא' שאליה השתייך אביה, כגון: 'צַוֶוה ישועות יעקב…',  ו'זְכָר דָבָר לְעַבְדֶך…'.

סבתי דינה ידעה שלוש שפות: רוסית, אוקראינית, אידיש ובהמשך, לאחר עלייתה ארצה, כמובן ידעה היטב גם עברית.

בהגיעה לגיל שש, קיבלה משפחתה דירה מהשלטונות והם עברו לגור בבית קטן ברחוב "אִיזָה" על שפת נהר חוסט. נראה היה שהם הגיעו למנוחה ולנחלה, אבל לא למשך זמן ארוך. בתקופת האביב, החלו השלגים להפשיר ואז היה הנהר עולה על גדותיו ומציף את ביתם. לכן קיבלו מהממשלה בית אחר ברחוב 'קראסניה ארוביר' (הצבא האדום). הבית הכיל חדר אחד גדול ששימש כסלון, חדר להורים, מטבח קטן ומסדרון צר וארוך ששימש כחדר לסבתי. בחדרי השינה היו מיטות ושולחנות ובחדר ההורים היה אף תנור גדול מצופה קרמיקה.

סבתא דינה והוריה

בית הכנסת היחידי, הרשמי מטעם השלטון בכל אוקראינה, שכן בחצר ביתם. בית כנסת זה עמד על תילו שנים רבות והרוסים ואף הנאצים לא החריבו אותו. כיוון שבית הכנסת היה היחיד בכל אוקראינה, היו מגיעים אליו יהודים מכל האיזור כדי להתפלל. אחד היהודים המיוחדים שהגיעו היה הרה"ג ר' יוסף מרדכי כהנא ז"ל וחסידיו. הם היו מגיעים ל'חוסט' לתפילות ב'ימים הנוראים' – ראש השנה ויום הכיפורים. הרב כהנא היה אוכל וישן בבית סבתי וסמך ב'עיניים עצומות' על כשרות האוכל והכנתו. בִתו, חנה בלומה כהנא הייתה חברת נפש של סבתי.

כשסבתי הגיעה לגיל 'תיכון', המצב נעשה מסובך יותר וכדי שלא לחלל את השבת היא למדה בבוקר בתיכון, אולם בערב שבת ובשבת היא לא הופיעה לבית ספר, אך העדרותה התקבלה בהסכמה שבשתיקה עקב היותה תלמידה מצטיינת. בסך הכל למדה סבתי אחת עשרה שנים. האירוע הנעים והמיוחד שסבתי זכרה ביותר הוא שלקראת סוף התיכון היא זכתה לקבל תעודה באותיות של זהב בתוספת של מדליה מזהב.

מדליית הזהב

כחודשיים לפני סיום התיכון קיבלה סבתא דינה מכתב מחברתה חנה בלומה כהנא ממוסקבה שבו היא הציעה לה שידוך והיא נסעה למוסקבה. לאחר שבועיים, בהמלצת אביה, השתדכה עם סבי ר' ראובן גלפרין.  היה זה בהיותה בגיל שמונה עשרה.

לפני החתונה עבדה סבתי במפעל לרקמה במכונה. היא אהבה את עבודתה ועבדה בה עד חתונתה בגיל תשע עשרה. בבוקר היא הייתה עובדת ובערב השלימה את לימודיה. לקראת החתונה, הורי סבתי עברו לגור בטשקנט, מרחק של שבעת אלפים קילומטרים. כדי לעבור מרחק זה יש לטוס בשני מטוסים ולנסוע לילה שלם ברכבת.

סבתי וסבי ביום חתונתם

סיבה נוספת למעבר לטשקנט, מלבד חתונת ביתם, הייתה מכיוון שבמקום מגוריהם באוקראינה, האנטישמיות הייתה רבה ורבים מהם היו עלולים להלשין בפני השלטונות, כשהיו מגלים ששכניהם היהודים מקיימים מצוות ושומרים שבת. המעבר לטשקנט אפשר להם לשמור שבת ולקיים מצוות באופן גלוי יותר, מכיוון שהמוסלמים תושבי טשקנט אפשרו זאת.

לאחר נישואיהם של סבי וסבתי עבדה סבתא דינה במפעל של ר' מאיר צינמן, דודו של סבא ראובן. כל שהיה עליה לעשות הוא לקחת ריבוע בגודל של מסך טלוויזיה ולצבוע את השליש העליון בצבע כחול, את השליש התחתון בצבע ירוק ואת השליש האמצעי בצבע כלשהו. הדוד מאיר "ישב" עשר שנים במחנות עבודה על עוון לימוד תורה. לאחר שחרורו הוא התחתן ו"ישב" שוב עם משפחתו עוד חמש שנים במחנות העבודה עד למותו של הצורר סטאלין בשנת תשי"ג. לאחר שחרורו הוא פתח מפעל להדמיה של טלוויזיה צבעונית, שם עבדה סבתי.

סבתא דינה ז"ל

בשנת ה'תשכ"ז החליטו סבי, סבתי והוריה להגיש בקשת הגירה מברית המועצות. כדי לצאת מרוסיה היה צורך בהגשת בקשה, אשר לוותה בתנאים רבים ובמתח רב. מי שעבד היה צריך להגיש תעודת אופי ממקום העבודה. אביה ואמה היו פנסיונרים ולא היו צריכים להגיש תעודה כזאת ואילו סבתי התפטרה ממקום עבודתה, כדי לא לסבך את ר' מאיר צינמן בביקור של השלטונות, כך שרק סבי היה צריך להשיג ולהגיש תעודת יושר. הם הגיעו למחלקת ההגירה, שהייתה למעשה מחלקה של המשטרה החשאית, שם הגישו בקשת יציאה ומסרו את הטפסים הדרושים לפקידי ההגירה. הם קיבלו מועד בו עליהם לשוב לקבלת תשובה.

בהגיע מועד קבלת התשובה, שלחו רק את סבתי למשרדי ההגירה, הוריה נשארו בבית ואמרו תהילים שלא ישליכו אותה לכלא (הרי היא הייתה "פושעת" היא רצתה לצאת מרוסית ה"טובה"…) שלוש פעמים הם נענו בשלילה, בין כל 'סירוב' היה צורך להמתין שנה שלימה, כדי להגיש בקשה חדשה. אך לשמחתם בפעם הרביעית הם קיבלו תשובה חיובית! מיד הם ארזו את החפצים שלהם ונסעו ברכבת לווינה.

כשהם עלו לארץ ישראל קיבלו הוראה מפורשת מהרבי מליובאוויטש "לעבן אין נחלת-הר-חב"ד" (=לחיות בשכונת נחלת הר חב"ד, בקריית מלאכי) ואכן הם עברו לגור שם, למרות שקיבלו הצעות נוספות לבוא לגור במקומות אחרים על ידי קרובי משפחה, שעלו לארץ לפניהם.

כחסידים נאמנים מיד כשהגיעו לארץ הם קנו כרטיסי טיסה לניו יורק לרבי נשיא דורנו.  וזאת למרות מצבם הכלכלי הקשה .

כשסבי וסבתי שבו לארץ, קיבלה סבתי, דינה, משרה של מילוי מקום לגננת. באחד הימים, בעוד סבתי ממלאת את תפקידה נכנסה המפקחת לגן. מפקחת זו הייתה מפורסמת בתור 'מפקחת קשוחה במיוחד'. היא צפתה בעבודתה של סבתי אבל היה אסור לה להעיר כי סבתא הייתה ממלאת מקום. לאחר מכן קראה לסבתי הצידה ואמרה לה: "למה את צריכה להיות ממלאת מקום בגנים של אחרים? את נולדת להיות גננת!!! יש לך בגרות? תלמדי שנה אחת, תקבלי תעודה ומיד אני אתן לך גן" (כיום כדי לקבל תעודה יש צורך ללמוד ארבע שנים לפחות, אך היא קיבלה מיד).

לאור הוראתו של הרבי אל סבתי, שלא לעבוד בגן חב"ד, היא קיבלה משרה קבועה בגן ה'שקמה' – גן ממלכתי דתי ברחוב ז'בוטינסקי בקריית מלאכי (כיום זה גן חב"ד). היא התחילה לעבוד כגננת והתחילו לקרוא לה בכינוי 'דינה הגננת'.

בשנת תשל"א סבתי נסעה לרבי, וכשנכנסה ל"יחידות" הרבי הורה לה לקרב אנשים לאבינו שבשמים. וברוך ה' חלק ניכר מתלמידי הגן שלה והוריהם הפכו לבעלי תשובה ורבים מהתושבים של רחוב ז'בוטינסקי דאז החלו לשמור שבת, הנשים החלו לשים כיסוי ראש והרבה מהם התחילו ללכת לבתי כנסת עד שבנו לעצמם בית כנסת בשם "אוהל שמעון".

כך כל השנים המשיכה את עבודת ההוראה כגננת מסורה, אשר שמה הולך לפניה והגן היווה 'בית-חב"ד' ומוקד להפצת המעיינות.

בשנת תשל"ד, לאחר שבמשך שמונה שנים מחתונתם עדיין לא נפקדו בילדים, התקיימה ברכתו של הרבי ונולדה לסבתי ביתה הבכורה שנקראה אסתר על שם סבתה של סבתי. כאשר אסתר הייתה בת שנה, נסעו סבי וסבתי יחד עם ביתם לרבי כדי לומר תודה על הברכה. ר' חיים ליברמן דוד רבא של סבא ראובן, מזכירו של הרבי הריי"ץ, תיאם פגישה עם הרבנית חיה מושקא ע"ה, אשתו של הרבי מליובאוויטש, והם זכו להתארח בביתה, הייתה זאת זכות גדולה ונדירה. בהמשך נולדו להם ברוך ה' שלושה ילדים נוספים ובהם אימי חנה.

סבתי הייתה יראת שמים גדולה. השתדלה לקיים את המצוות קלה כבחמורה. תמיד אהבה ללמוד מאחרים ולהתחזק בקיום תורה ומצוות בהידור, בהתקשרות לרבי ובמידות טובות. היא התמסרה לקיים את רצונו של הרבי והייתה מרבה לצאת ל'מבצעים'.  הוראה מפורשת היא קיבלה מהרבי באחת היחידויות, לעסוק במבצע 'טהרת המשפחה' ופעלה בתחום בהתאם להוראות שקיבלה ותמיד חשה שעדיין לא מספיק עשתה. כמו כן, היא הייתה יוצאת יחד עם חברתה הגב' אסתר צירקוס שתחי' ל'ביקורי – בית' בבתים בקריית מלאכי ועודדה את הרישום למוסדות לימוד דתיים, חיזקה את נושא הכשרות וכן הקימה שיעורי תורה בבתים פרטיים בעיר, תוך דאגה מתמדת למרצות מתאימות, לקיחת אחריות כדי להרבות את כמות המשתתפות בשיעורי התורה ולעודד את ההתמדה בקיום השיעורים.

גם אופן קיום מצות כיבוד הורים שלה, היה לשם דבר, מכיוון שבמשך שנים טיפלה יחד עם סבי בהוריה ובעיקר באביה, שהיה משותק. הם קיימו מניין בביתם בשבתות ובחגים כדי שאביה יוכל להתפלל במניין. בהמשך טיפלה בחמותה במסירות רבה, במשך תקופה ארוכה.

סבתי דינה ניחנה בחושים מיוחדים לחוש את הזולת ולהתנהג עם כל אחד בנעימות וברגישות. דיבורה היה קולח ורהוט והייתה מוצאת את המילים המתאימות ביותר כדי לתת לשני את הרגשה טובה ונעימה. רבים היו מתייעצים איתה בתחומים שונים ומגוונים.

תמיד שמה לב לתושבים החדשים אשר הגיעו לגור בשכונה. היא הייתה ניגשת אליהם, מאירה להם פנים, מעדכנת אותם בארגונים הקיימים בשכונה, היכולים לבוא להם לעזר (כולל מספרי טלפון של שמרטפיות) ומשאירה את מספר הטלפון שלה, במידה ותהיה להם שאלה.

תיקצר היריעה מלהכיל ולפרט את פעולותיה המיוחדות והמשמעותיות. לצערנו הרב, בשיא הפעילות והעשייה היא חלתה ב'מחלה' (לא עלינו) ושילבה עם הטיפולים הקשים את המשך מעשיה הברוכים. היא לא רצתה שירחמו עליה ולא רצתה להטריח את האחרים. סמוך לגיל שישים וחמש החזירה את נשמתה לבורא העולמים. ת.נ.צ.ב.ה. (תהא נשמתה צרורה בצרור החיים) הלוואי שתהיה מליצת יושר עלינו, בחסד וברחמים ושנזכה כולנו יחד לגאולת עולמים ולתחיית המתים והיא בתוכם – אמן!

הזוית האישית

סבא ראובן: נהניתי מאוד מהשתתפותי בתכנית "הקשר הרב דורי". זו תכנית מצוינת וחשוב מאוד "למען ידעו דורותיכם". אני מאחל לנכדתי, שתצליח בחיים ושסבתה דינה  ז"ל תהווה מגדלור בחייה, שתתנהג כמוה ו"שיבואו עליה כל הברכות והשיגוה".

נכדה-חיה מושקא: סבתי, דינה גלפרין  ז"ל נפטרה כשהייתי בת שמונה בלבד ולא זכיתי להכירה היטב ובפרט לא הכרתי את ילדותה. תכנית זו אפשרה לי לחקור ולברר פרטים בתולדות חייה. תודה רבה לסבי היקר שאפשר לי זאת!