מאגר סיפורי מורשת

שמי יעל רביד, נולדתי בשלהי 1950 בתל אביב המתפתחת, בזמן ימי הצנע, בת לדור שמיני בארץ מצד אמי, שהוריה היו ממגורשי ספרד. הם התיישבו בחלקם בירושלים בשנת 1839 ובחלקם בתל אביב. מצד אבי אני בת לדור 13 בארץ, משפחתו – משפחת לוינסון, התישבה בצפת בשנת 1841. 

סבי מצד אבי – אהרון הכהן, ברח מהפרעות ברוסיה והתחבא בעיירה בשם מלטין. כשעלה לארץ שינה את שם משפחתו למלטינסקי – זה המלטינסקי היחיד בארץ.

סבי מצד אמי עלה לארץ מסלוניקי בשנת 1925 וסבתי שרה יושע ז"ל נולדה בארץ. הם נפגשו, נישאו ונולדה להם בת אחת בשנת 1929- אמי נעמי ז"ל, שהייתה לוחמת באצ"ל וגם הספיקה לשבת בכלא האנגלי כתוצאה מהלשנה של יהודים שרצו בשלטון האנגלי בארץ.

את כל חופשותינו בילדותי העברנו בצפת, בין כרמי הזיתים שהיו נחלת המשפחה, ובין עדרי הפרות הרבות שהיו לה. עד כמה שאני זוכרת, ילדותי היתה תקופה מאוד מאושרת. יכול להיות שלהוריי היה קשה, אבל אנחנו כילדים מעולם לא הרגשנו שמשהו חסר בבית. אבי, אחרי שהשתחרר מהצבא קנה חנות בשוק הכרמל, ואז גם עברנו דירה מרחוב הרצל לרחוב העבודה שהיה קרוב למקום עבודתו. זו הייתה תקופה טובה. מדירת שני חדרים המשכנת שש נפשות עברנו לדירת ארבעה חדרים ענקית. כאן גם נולד אחי השלישי. גרנו שלושה ילדים בחדר אחד, ואף פעם לא הפריע למי מאיתנו..

בית משפחתי היה בית פתוח. מעטים היו הזמנים שהיינו לבד. תמיד היו אצלנו חברים, או שלי, או של אחיי, או של סבי וסבתי (שגרו איתנו עד יומם האחרון) או של הוריי.

אמי וסבתי היו בשלניות ואופות מעולות, תמיד היה מישהו שבא לאכול ולהנות. אוכל לא חסר בבית אף פעם. פירות וירקות אבי היה מביא בארגזים מיד עם הופעתם בשוק. ואת היתר אמי היתה משלימה בשוק הכרמל, וסוחבת כל הדרך משם ועד הקומה השלישית שבה גרנו.

הבילוי העיקרי שלנו בשבתות היה ללכת לפייב אוקלוק – מסעדה בחוף הים. שם הייתה תוכנית עם אומנים ומוזיקה. בשבתות שלא היינו שם היינו כילדים, נסענו עם אבי לכפר ערבי במשולש, מהם קנה אבא אבטיחים בעונה או דברים אחרים. אני זוכרת עד היום לטובה את מחמוד שהיה בן בית אצלנו, הוא היה זה שהסיע אותי גם לחופה.

אמי הייתה הגורם המשפיע ביותר בחיי הצעירים. היא היתה לוחמת אמיתית של החיים. מאז שלקחה חלק בארגון האצ"ל (אירגון צבאי לאומי) במלחמתו באנגלים ובהשפעתו הגדולה בסילוקם מהארץ, ועד מלחמתה העיקשת במחלת הסרטן שתקפה אותה בגיל 62. היא מעולם לא הפסיקה להילחם – למען המשפחה, למען הקיום, ולמען הבריאות והרווחה שלנו. היא גם הייתה חברה משמעותית באירגון י.ע.ל למען רווחת אחרים. היא תמיד נלחמה על מה שהאמינה בו. וכנראה ממנה קיבלתי את הנחישות, העקשנות ובעיקר את האהבה לארץ.

הסיפורים שלה על תקופתה באצ"ל נתנו לי תובנות חשובות לעתיד. למשל: היא נעצרה על ידי האנגלים וישבה בכלא בלטרון אחרי שנתפסה בעקבות הלשנה של יהודים ששיתפו פעולה עם האנגלים. הבנתי אז שלא כל היהודים הם אחים, ושלא כולם הפנימו מספיק את השואה ויש כאלה שימכרו את "אחיהם" ואת המדינה לכל המרבה במחיר. מאז ועד היום יש יהודים כאלה בתוכנו, שרק השד יודע מה בדיוק הם רוצים? ולאן הם ילכו אם לא תהיה לנו מדינה.

אמי הסבירה לי שיש רוע בעולם לצידו של הטוב, ושכדאי לדבוק בטוב גם אם הוא בשפל, כי בסוף הוא תמיד מנצח. דבר שאני דבקה בו עד היום.

אמי תמכה בי בכל מה שעשיתי, או רציתי לעשות. תמיד איפשרה לי להתפתח בדרכי ואני רוצה להאמין שגם את שלושת ילדיי גידלתי לערכים כאלה. והראייה – שלושתם מוצלחים, שלושתם אהובים בכל מקום אליו ילכו ושלושתם תופסים עמדות מפתח בעבודתם.

לאחר שסיימתי את בית ספר בלפור עברתי לסמינר הקיבוצים. סיימתי את לימודי ההוראה והתגייסתי לצבא כמורה חיילת. לאחר שנה בשירות נישאתי לבחור מקסים, חכם ונחוש, שלמד בטכניון תוך כדי שירותו בחיל הים. הוריו הצליחו לברוח מהנאצים בזמן, אבל רוב משפחתם נשארה שם ונרצחה על אדמת פולין.

תוך כדי שירות, לימודים וחתונה פתחנו את חברת האלקטרוניקה שלנו שקיימת ומתפתחת מאז ועד היום. החברה מספקת עבודה להרבה אנשים וכמובן מביאה כבוד למשפחה.

לא לקחתי חלק פעיל במלחמות ישראל. או שהייתי קטנה מדי או שכבר עזבתי את הצבא. אבל תמיד לקחתי חלק במאמץ בפיקוד העורף. או בעבודה בדואר או במילוי שקי חול להגנה בבתים מהפצצות.

במשך החיים ציירתי, כתבתי סיפורים ושירים ושיר אחד שלי זכה במקום חמישי בפסטיבל הזמר הישראלי האחרון שהיה.

הזוית האישית

רומי הנכדה המתעדת: הייתה לנו חוויה מיוחדת במפגשים במסגרת התכנית, למדתי את הסיפור של סבתא ונהנינו מאוד.