מאגר סיפורי מורשת

סבא אלי גרוס מספר:

קראו לי "אליעזר" על שם סבי מצד אימא. לסבא קראו אליעזר ולאשתו "רייזל". "רייזל" זה "רוז" בקיצור, ובעברית זה "שושנה" וכך קוראים לאחותי. החברים קראו לי אלי מגיל צעיר, מכיוון שאליעזר הוא שם ארוך מדי. המורים בבית הספר קראו לי אליעזר. אבי וסבי מצד אבא קראו לי אליעזר ואימא המשיכה לקרוא לי אלי. אחותי שושנה קוראת לי לוז'ו.

זיכרונות ילדותי

גדלתי במשפחה דתית. בילינו רוב הזמן בבית הכנסת: גם בבוקר וגם אחה"צ. מהבוקר עד הצהריים – תפילה. אנחנו הילדים לפעמים היינו משחקים ומסתובבים בבית הכנסת ובסביבתו. לאחר מכן אכלנו ארוחת צהריים. בין ארוחת הצהריים לבין ארוחת הערב הייתי מטייל עם חבריי בשדות של פתח תקווה. עשינו את זה כל יום שבת: בחום, בקור, בגשם. לפעמים היינו מגיעים עד הירקון או עד למבצר אנטיפטריס. הוריי אמרו לי שאם לא אטייל (כלומר אבזבז את זמני לריק) – אאלץ לישון בצהריים.

אני וחברי עסקנו בעבודות חשמל כי רצינו ללמוד הכול לבד. עזרנו לחשמלאי המקצועי שהיה בשכונה בכל מיני עבודות קטנות, וכך גם למדנו. בשכונה היה גם צורף זהב. עמדנו ליד בית המלאכה שלו, תצפתנו וניסינו לעזור – אף שנראה לי שבעיקר הפרענו לו… לאבי היה ארגז כלי עבודה ובו כלים מגוונים. הייתה לנו חצר בבית. החצר דרשה טיפולים ותיחזוקים רבים, כמו לחזק עצים, לנכש עשבים, ולנסר ענפים. התחלתי גם לבנות תומכות עץ, וכך למדתי נגרות. בשכונה היה בית רעוע מאוד, ואהבתי להסתכל איך מתקנים אותו. לאט לאט התחלתי לנסות לבד את מה שראיתי וכך התקדמתי.

ישיבה תיכונית

בסוף כיתה ח', הישיבה התיכונית בשכונה קיימה "שבת אירוע" – אירוע ביום שבת בו התקיימו פעילויות רבות וגם מפעילים מטעם המקום סיפרו לאלו שבאו ניסים ונפלאות אודות הישיבה. הייתי מוקסם ובמשך זמן רב לחצתי על הוריי שישלחו אותי ללמוד בישיבה התיכונית, שפעלה גם כפנימייה. אבי לא היה מרוצה מהחלטתי וניסה להניא אותי ממנה מכיוון שהלימודים עלו הרבה מאוד כסף, וגם משום שהוא לא הבין למה שארצה ללמוד בישיבה כשאפשר ללמוד בתיכון רגיל מקצועות ראליים יותר. לחצתי על הורי עוד ועוד עד שנכנעו להחלטתי ורשמו אותי לפנימייה.

בדיעבד זו הייתה טעות. השנתיים שביליתי בפנימייה היו שנתיים פשוט מבוזבזות. עשיתי רק דברים שאחרים רצו שעשה. אחרי שנתיים תיקנתי את הטעות ועברתי ללמוד בתיכון רגיל. בשנתיים האלו התחלתי לעשות דברים שאני רוצה, ושם גם התחלתי לצייר – תחביב שאני מקיים עד היום. לפתע היה לי זמן פנוי, לא כמו בפנימייה. היה לי זמן לבלות עם חברים.

אם הייתי יכול, הייתי משנה את החלטתי מראש ולא לוחץ על הוריי שירשמו אותי לפנימייה.

געגועים ל…

הייתי רוצה לחוות שוב את המפגשים המשפחתיים שהיו לנו כמעט כל מוצאי שבת, אחרי התפילה. כל המשפחה שהתגוררה בארץ הייתה נפגשת אצל סבי: בני הדודים שלי, סבי, האחים של אבי, בני הדודים שלו וכל הילדים. בדרך כלל היינו 20 אנשים, ולפעמים אף 25 איש ויותר. המבוגרים יותר היו מפטפטים, מספרים סיפורים על הימים בהם הם היו ילדים ומחליפים חוויות. הם היו נזכרים בימים לפני השואה ושרים בגעגועים. לאבי היה קול מצוין ולפעמים היה שר את השיר "הבן יקיר לי אפרים". עד היום אני מתרגש כשאני שומע את השיר. בזמן שהמבוגרים דיברו, אני הייתי משחק עם בני דודי הרבים. המפגש הזה היה אירוע מהנה מאוד ומרגש והייתי רוצה לחוות אותו שוב.

ממטבחה של אימא

בערך פעם בחודש אימא שלי הייתה מכינה מאכל פולני שנקרא "פלצ'ינטה". המאכל מורכב מבלילה מטוגנת שמזכירה שילוב של חביתה ופנקייק, וממולא בהרבה גבינה. לפעמים היא הייתה גם מוסיפה למנה צימוקים. זה היה מאכל מאוד טעים, ומה שהפך אותו ליותר מיוחד היה התדירות שבה אכלתי אותו (רק פעם בחודש). למרות שאהבתי מאוד את המאכל, אף פעם לא ניסיתי לשחזר אותו.

ההכרות עם סבתא

בדצמבר 1971 רוחמה הגיעה למחנה צריפין של הצבא לשירות בבסיס התותחנים בה"ד 9, בתור "סמלת סעד". אני שירתתי אז באותו בניין – שאגב היה צריף בריטי ישן – בצד השני של המסדרון.

 אני ורוחמה

אחרי מעט מאוד זמן הפכנו לידידים, ואז לחברים. התקרבנו מאוד והתחלנו לבלות הרבה. הבוסים שלנו אפילו צחקו על זה. אני עזבתי לקורס קצינים בשנת 1972 ולאחריו עברתי לשרת ברפידים בסיני. אחרי פחות משנה התחתנו.

הייתי איש צבא עד גיל 40. כשהשתחררתי הרגשתי חופשי, ויצאתי למעט טיולים. יום אחד אשתי אמרה לי "בוא נלך לקורס מדריכים", שכלל גם קורס גרמנית והסביר איך לתפעל וגם להדריך טיולים. אחרי הקורס חיפשתי עבודות הדרכה בחברות קטנות. בהתחלה פעלתי גם כמשווק עצמי על מנת שיהיו לי לקוחות. במשך 4-5 שנים עבדתי כמדריך והדרכתי כמה עשרות ישראלים. במשך הזמן הזה קרצו לי יותר העבודות של "מאחורי הקלעים": לתכנן, לארגן, לקנות בתי מלון וטיסות, לפרסם, למכור, לשבץ מדריכים, לוודא שהכל בסדר ולהוציא לפועל. במשך 17 השנים שעבדתי מאחורי הקלעים טיפלתי ביותר מ-850,000 ישראלים. חברה אחת שעבדתי בה עשר שנים נקראת "דיזנהויס" והחברה השנייה – בה עבדתי שבע שנים – נקראת "מגה".

הזוית האישית

אלי גרוס: התהליך היה מהנה ומעשיר.