מאגר סיפורי מורשת

שמי עדנה לרמן נולדתי בשנת 1947 בהר הצופים להורי יפה ויוסף לוי בשכונת רחביה בירושלים. אחי יעקב נולד בשנת 1948. הוריי ילידי הארץ ואני דור חמישי בארץ ישראל. סבי יעקב לוי וסבתי מזל לוי היו אף הם ילידי הארץ.

סבי יעקב היה סופר סת"ם והיה ידוע ומוכר בירושלים. סבי וסבתי מצד אמי, רחל ויוסף יצחקי נולדו אף הם בארץ, ישראלים שורשיים. הם עסקו במסחר בארץ ישראל של אותם ימים. במשך שנים ארוכות הם התגוררו בירושלים ואחר כך עברו לגור ביפו.

סיפור הולדתי כרוך בסיפור הקמתה של מדינת ישראל. בעת מלחמת השחרור אמי הובלה לחדר הלידה באמצעות רכב משוריין מטעם הצבא הישר אל חדר היולדות מפני שהתחוללה באותם ימים מלחמה קשה והתנועה בצירים הייתה קשה ומסוכנת. תקופת הילדות שלי בשכונת רחביה הייתה נפלאה, השכונות באותם ימים היו קטנות ומלאות בתושבים שעלו ארצה מכל ארצות אירופה ובעיקר מגרמניה.

שיחקנו במשחקי ילדות: שחקנו בתופסת, במחבואים, קפיצה בחבל, קלאס ועוד… סיימתי את לימודיי בבית ספר העממי שנקרא "אוולינה דה רוטשילד" בירושלים,

אהבתי במיוחד שיעורי ספרות עברית, אהבתי לקרוא ואני קוראת המון ספרים עד היום. הורי התגרשו ועברתי לגור עם אמי ואחותי בתל אביב. נרשמתי ללימודים בבית ספר התיכון "אליאנס" ברמת אביב. בתיכון למדתי במגמה ביולוגית, באותם ימים הייתי בתנועת הצופים, השתתפתי בפעולות ובטיולים עם חברים ובאופן כללי אהבתי יותר את העיר תל אביב.

בסיום התיכון הוזמנו כולם למבדקים לקראת גיוס לצה"ל. משקלי היה נמוך פחות מהמותר לצורך גיוס, ושלחו אותי "לחופשת השמנה". קיבלתי דחייה לעוד חצי שנה. כשחזרתי אחרי חצי שנה למבדקים חוזרים לא השתנה כלום (עד היום) ושלחו אותי הביתה לעוד חצי שנה. ידעתי שלא אשמין וקיבלתי שחרור.

הייתי צריכה להחליט מה לעשות עכשיו. כל חברי התגייסו, הייתי צעירה מדי ללמוד באוניברסיטה כי כל בני גילי בשירות צבאי, והייתי צריכה לקבל החלטה. אחרי לבטים, החלטתי ללמוד באנגליה וטסתי ללונדון. נרשמתי ללימודים, שם הכרתי אנשים חדשים ועם חלקם אני בקשר עד היום.

בתום שלוש שנות לימוד בספרות אנגלית, חזרתי לארץ וחיפשתי עבודה.

הגעתי לחברת י.ב.מ – I.B.M, ושם נשאלתי אם אני יודעת אנגלית. הודיתי "באשמה" והתקבלתי לעבודה מידית. עבדתי שם 20 כשנה. במהלך תקופת עבודתי נשאתי לנתן.

הקמנו משפחה ונולדו לנו שלוש בנות: תמי, גלי ויעל. תמי היא אימא של שירה.

אני אוהבת את העיר תל אביב ואת כל מה שיש לה להציע מבחינת תרבות ואמנות, שלושת בנותיי נולדו, גדלו והתחנכו בתל אביב. כולן עדיין באזור. משפחתי גרה ברמת אביב כבר כ-40 שנה.

לאחר סיום לימודי אדריכלות פנים, פרשתי מחברת י.ב.מ ופתחתי בפרק חדש בחיי בו עסקתי באדריכלות פנים עד שנולדו נכדיי.

הערכים במשפחתנו הם: לתת כבוד, להקשיב, לעבוד, ללכת לקראת מי שצריך, לאהוב. ההשתתפות בתכנית שהתקיימה בבית הספר הובילה לשיח על נושאים ודברים שלא היו ידועים לנכדים. הנכדים גילו את העבר שלנו, את הרקע בו התהוותה מדינה על ידי ערב רב של אנשים שעלו לארץ מהרבה ארצות, על עליית שורדי השואה, שרבים מהם עלו במצב קשה וחלקם ללא משפחה, עלו גם רבים מארצות ערב בדרך לא דרך, וכולם יחד הקימו פה מדינה שהייתה בהתהוות עם אותם תושבים שכבר היו כאן קודם.

משפחתי היא דור חמישי בישראל והעלייה מכל מקום בעולם זכורה לי היטב. העלייה שנמשכה גם אחרי קום המדינה, יצרה פה ערב רב של אזרחים, שהקימו מדינה. המפגשים סיקרנו מאד את הילדים. הם שמעו סיפורי חיים שלא היו מתוודעים להם אחרת, משום שבמפגשים המשפחתיים לא עולה ההיסטוריה בא גדלנו אנחנו, כשהקמנו מדינה. מפגשים באחד על אחד עם הנכד/ה  בביה"ס, פתחו להם צוהר שלא היה גלוי להם.

היום אני מחלקת את זמני בין העבודה והנכדים, שומרת על קשר קרוב ואוהב ואנו מבלים יחד בטיולים משותפים, ארוחות משפחתיות בשבתות וחגים.

הזוית האישית

שירה: במסגרת התכנית הקשר הרב דורי נהניתי והיה לי חשוב ומעניין ללמוד על סיפורי הילדות של סבתא שלי לשמוע על הוריה של סבתי ועל החיים בירושלים שמחתי ללמוד ממנה להקשיב לסיפורים המעניינים ולבלות במחיצתה זמן איכות בחדר מחשבים בבית הספר.

עדנה: אישית, אהבתי מאד להיפגש עם נכדתי ב"אחד על אחד", בבית הספר ולספר לה על העבר בו גדלנו אנחנו. זו הייתה הזדמנות להיפתח ולשמוע גם את הספורים המרתקים של כל המשתתפים בתכנית בכתה.