מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

דור התקומה

ירין וסבא יעקב בתכנית הקשר הרב דורי
דיוקן הקשר הישראלי שלי
סיפורו של סבא

אני יעקב אשד (אשכנזי) בן לאברהם ומתילדה אשכנזי, נולדתי בארץ בסמוך לקום המדינה, ליתר דיוק, כשבעה חודשים לאחר הכרזת המדינה ובשלהי מלחמת השחרור. אני בן לדור שנולד בארץ או שעלה לארץ בגיל ינקות. דור שלא למד עברית מהוריו, עד גיל חמש, לא דיברתי עברית! אלא שפות בהן דיברו הורי וכל השכנים שבאו מאותו מוצא.

הדור שלי היה דור מעניין עברנו תקופה של צנע, מלחמות אחת אחר השנייה, עברנו מהפכה בתחום התרבות והמוסיקה, תקופת ילדי הפרחים. נפתחנו לעולם והפכנו לחלק מהתרבות הבינלאומית. הצל היחיד שהעיב על נעורינו הן המלחמות בהם נפלו מיטב חברינו ובעיקר מלחמת יום הכיפורים. פרט לכך, אני מחשיב את הדור שלנו כדור בר מזל.

שמי היום יעקב אשד, במקור היה שם משפחתי אשכנזי. נולדתי בינואר שנת 1949, כחצי שנה לאחר הכרזת מדינת ישראל, בתל אביב. הורי אברהם ומתילדה אשכנזי עלו לארץ מבולגריה (אמי ילידת סופיה ואבי יליד פלובדיב) בשנת 1948, אמי הייתה בהריון אני הייתי הילוד. אני נחשב לילד הראשון שנולד לתושבים הישראלים ב"אזור" המתחדשת. אזור ("יאזור" בערבית) היה כפר ערבי הממוקם על כביש תל אביב ירושלים בין "מקווה ישראל" לבין "בית דגן". לפני קום המדינה הערבים תושבי יאזור היו תוקפים כלי רכב ושיירות שנסעו לכיוון ירושלים. מעט לפני קום המדינה נשלח ג'יפ עם שבעה נוטרים כדי לבחון את הדרך לירושלים, בכניסה ליאזור הם נתקלו במארב ערבי וכולם נהרגו. על שמם קרויה השכונה בה גרתי-שבענה.

כמו כן המושב הסמוך נקרא "משמר השבעה" על שמם. מקום המגורים הראשון שלנו היה בית ערבי נטוש באזור (היום זה האזור התעשייה של חולון). אליו הובאו הורי שזה עתה עלו (1948) לישראל. הבית היה בן חדר אחד בלבד אבל הייתה חצר רחבה בה עץ תותים ענק, עצי גויאבות, בננות, ושלולית גדולה בה גדלו ברווזים. כמו כן, היה לנו כלב, ארנבות, ותרנגולות. בבית זה גדלתי עד גיל  6. בשנת 1954, הורי בנו בית באזור במיקום אחר, בית עם מגרש של דונם, בו אבי נטע 40 עצי פרי וגפנים. בלילות היו סביב הבית תנים מייללים. ולעתים מזומנות הם היו חודרים לחצרות וטורפים תרנגולות או ארנבות. בבית זה גדלתי מגיל 6 עד גיל 23. היה לי אח אחד, צעיר ממני בשלוש שנים חיים ז"ל שמו, הוא היה נכה צהל (נפשי) ונפטר מסרטן בשנת 2010.

נישאתי לשרית אשתי בשנת 1972, נולדו לי שלושה ילדים: לימור (אוקטובר 1973), נמרוד (פברואר 1977) ואביב (ינואר 1985). היום יש לי שמונה נכדים רק אחת מהן הבוגרת מכולם בת, המשרתת כיום בצה"ל כקצינה בקבע, היתר בנים.

מיד לאחר שחרורי מצה"ל, למדתי כלכלה באוניברסיטת תל אביב, סיימתי ביוני 1973 ומיד התחלתי ללמוד לתואר שני בכלכלה. אבל, המלחמה הפסיקה את לימודיי. כשחזרתי והשתחררתי, בחרתי לעבור ללימודי מנהל עסקים. משנת 1981 ועד לימים אלה, הקמתי שותפות עם אחרים לייעוץ כלכלי ומאז אני מעמיד את שירותינו לחברות לעסקים ולגורמים ממשלתיים בחברה לשירותי איכות הסביבה, משרד התיירות, משרד התשתיות הלאומיות, רשות החברות הממשלתיות בייעוץ להפרטה ועוד. אני, בגיל 69, ועדיין עובד במלוא הקצב.

מלחמת יום כיפור לא הייתה המלחמה הראשונה של ישראל. לפניה היו מלחמת השחרור, מבצע סיני, מלחמת ששת הימים, ומלחמת ההתשה. אני הייתי שותף למלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה.

ואז מלחמת יום כיפור. הייחוד של מלחמת יום כיפור, בהשוואה ליתר המלחמות, הייתה בעצם הסכנה הקיומית למדינת ישראל, שנשקפה כאשר מלחמה זו פרצה. הבדל נוסף היה שהמלחמה פרצה ותפסה את עם ישראל לחלוטין לא מוכן. המלחמה פרצה באוקטובר 1973, בדיוק בעיצומו של יום כיפור. החיילים היו בחופשת חג  ולא היו הרבה חיילי מילואים מגויסים. באותו יום תקפו צבאות מצרים בסיני, צבא סוריה תקף ברמת הגולן וגם צבא ירדן הכריז מלחמה על ישראל.

בשלב הראשון של המלחמה, צבאות האויב זכו להישגים משמעותיים וכבשו שטחים בסיני וברמת הגולן וגרמו לקורבנות רבים בקרב חיילי ישראל. בשבוע הראשון של המלחמה מצב הרוח במדינה היה רווי חרדה לעצם קיומה של מדינת ישראל, כשהמשמעות הייתה סכנה לקיום הפיזי האישי של אזרחי ישראל. באותה עת, אני הייתי חייל מילואים בן 25 לא מגויס. יום לפני פרוץ המלחמה נולדה בתי הבכורה לימור, אני גויסתי ליחידה שלי בצו 8, דהיינו התייצבות מידית ביחידה. לא יכולתי להיפרד כראוי מאשתי שרית ובתי לימור וכבר למחרת הייתי בתוך סיני סמוך לתעלת סואץ בקו התעוזים ובתוך המלחמה.

המעבר החד, ממצב של חיים נורמליים למצב של מלחמה, הוא טראומטי וכך חשו כל חיילי המילואים שנעקרו באחת מבתיהם וממשפחתם. מהר מאד החיילים הסתגלו למצב החדש ונגשו במרץ לביצוע המלחמה. אין ספק שמלחמה זו הייתה הקשה ביותר ממלחמות ישראל בהם השתתפתי. הלך הרוח שהיה בארץ לא היה ידוע ללוחמים ורובם לא חשו את החרדה הקיומית של המדינה ולפחות בחזית הדרום מהר מאד חזר לחיילים הביטחון האישי. אני עצמי מאד הופתעתי כאשר השתחררתי (לאחר חצי שנה של שירות מילואים) ושמעתי על מצב הרוח הלאומי והחרדה הקיומית שהשתקפה מדברים שאמרו שר הביטחון דיין וממה שמכונה "מלחמת הגנרלים". אין ספק, שאם נחריג את מלחמת העצמאות, מלחמת יום כיפור הייתה המלחמה המאיימת ביותר על קיומה הפיזי של המדינה והיוותה נקודת מפנה בהתפתחות המדינה.

אומנם המחיר של המלחמה היה כבד מאד, אלפי הרוגים ופצועים. עד היום מתגלים מיקרים של פוסט טראומה אצל לוחמים שהשתתפו בחזית במלחמת יום הכיפורים, אבל, המלחמה הביאה לידי כך שנחתם שלום עם מצריים שקיים עד היום, ומאוחר יותר גם עם ירדן. יש תקווה, שלא תהייה עוד מלחמה שתאיים באופן ממשי על קיומה של ישראל.

הזוית האישית

יש לי המון ביקורת על מה שקורה במדינה. אין לכך כל קשר להזדהות שלי עם המדינה, הזדהות שאין לי לשום מקום אחר בעולם.

מילון

"המכונית המגוייסת"
עד שנות השמונים צה"ל היה נוהג לגייס לצורך מלחמות רכב אזרחי היינו, שירות מילואים לרכב. בדיחות רבות נעשו על ההחזרה של המכונית לבעליה אחרי השירות. המכונית בדרך כלל לא נראתה דומה לזו שהתגייסה והנזקים היו רבים, "הגשש החיוור" עשה על זה מערכון אלמותי שכל בני דורי יודעים לצטט אותו על פה.

ציטוטים

”"יש תקווה, שלא תהיה עוד מלחמה שתאיים באופן ממשי על קיומה של ישראל".“

הקשר הרב דורי