מאגר סיפורי מורשת

שמי דורית דגני, לקחתי חלק השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי, נטלי, לה סיפרתי את סיפורי.

נולדתי בישראל בשנת 1956 וגרנו בתל אביב בדירה שלושה חדרים. היינו שישה אחים: שלשה בנים ושלש בנות. אני הייתי החמישית ויוסי היה הבן השלישי מתוך שישה ילדים. סיפרתי לנטלי על המסעדה שהייתה לאבי, סבא רבא שלה. סיפרתי לה על ילדותי, על  חברי ילדותי, בם נהגנו בשעות הפנאי, לשחק במשחקי רחוב עם חברות מהכיתה שלי וחברים מהשכונה. סיפרתי לנכדתי על תקופת לימודי בבית ספר הירקון ועוד סיפורים רבים.

יוסי, אחי, נפל במלחמת ששת הימים

בחרתי להתמקד, בסיפור על מלחמת ששת הימים, בה נהרג אחי יוסי.

הייתי בת עשר וחצי, בכיתה ו', כאשר פרצה מלחמת ששת הימים. זו הייתה תקופה מאוד מאוד קשה בשביל כל המשפחה. זכור לי, שכל אזעקה שהייתה ישר רצנו למקלט ועשינו האפלה בתוך הבית, כדי שהמטוסים לא יראו את הבית.

שני אחי גוייסו למלחמה, אחד היה בחיל שריון ואחד היה בחיל הנדסה. אחד מהם לא חזר. אחי יוסי, שהיה בזמן המלחמה בחיל השריון נפל במלחמה ביום הראשון של המלחמה.

בתחילת המלחמה הם לא ידענו שיוסי, אחי, נהרג במלחמה. זה נודע לנו רק כשהסתיימה המלחמה. כשקבלנו את ההודעה. אמי קבלה את זה מאוד קשה, עד כדי כך שהיו צריכים לתפוס אותה, כדי שהיא לא תיפול (או תפיל את עצמה) מהמרפסת. האווירה בבית הייתה קשה מאוד, אבא שלי קיבל את זה מאוד קשה. הוא נהיה חולה מזה, הוא קיבל פעמיים אירוע מוחי ונפטר בגיל צעיר יחסית בגיל 72. אימא שלי לא התאוששה והיא סחבה את זה איתה עד יום מותה. איציק האח השני קיבל את הבשורה על אחיו באמצע השירות. אמרו לו לחזור הביתה כי אחיו נפל במלחמה. היה לו מאוד קשה. יוסי היה חסר לו מאוד.

קברו את יוסי בקיבוץ בארי, במקום נפילתו, בבית-הקברות הצבאי לשעת-חירום שבבארי. אחרי שנה נערך טקס צבאי לכל הנופלים וכל משפחה העבירה את קרוב המשפחה שנהרג, למקום שהיא רצתה. יוסי הועבר לקבורה בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים.  למנוחת-עולמים.

רב טוראי (יוסי) יוסף בן רחמים ז"ל (מתוך אתר יזכור)

נפל בתאריך 06.06.1967, בן 22 היה בנופלו. 

בן משיח וחנה. נולד ביום ט"ז בכסלו תש"ו (21.11.1945) בתל- אביב. למד בבית-הספר היסודי "גאולה" ולאחר שסיים אותו עבד כמכונאי במוסך. כן למד מכונאות בבית-ספר מקצועי. היה חבר בארגון הספורט "מכבי" ואהב לשחק במשחק הכדורגל, בו הראה נטייה מיוחדת לספורט. גויס לצה"ל בפברואר 1964 ולאחר שחרורו היה יוצא מדי פעם למילואים, אשר בהם שימש כנהג זחל"ם ביום השני לקרבותיה, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), נפל בקרב שנערך ברצועת-עזה".

יוסי היה יפה תואר, מאוד חברותי וכולם אהבו אותו, וכשהוא נהרג, הכנו צמיד זהב עם שמו חרות על הצמיד, אותו עונדים כולם. הוא מאוד אהב לשחק כדורגל וחבריו הנציחו את שמו במסורת של משחקי ליגת כדורגל לזכרו. הקבוצה שניצחה קבלה את הגביע לזכרו, למשך שבוע, גביע זה נדד בין הקבוצות. בשנה השלישית לנפלו הכנסנו ספר-תורה על שמו לבית-כנסת בחולון.

זוכרים אותו עד היום כגיבור, כמישהו שהלך להילחם למען המדינה. זוכרים אותו כטוב לב ואהוב, אח טוב ובן טוב. בכל שנה מתקיים יום זיכרון כללי לחללי מלחמת ששת הימין וכל בני המשפחה עולים לקברו. כל הזמן מדברים עליו ולא שוכחים אותו. יש כל השנים קשר עם משרד הביטחון, הם שומרים על קשר עם המשפחות. חיל השריון ממשיך לקיים טקסים לזכר הנופלים של החייל ובני המשפחה משתתפים בכל ימי הזיכרון.

הייתי גאה בו, שמחתי להגיד שהוא אח שלי. המשכנו את החיים, כי אין ברירה. במהלך השנים כולנו בגרנו ובני משפחה רבים נישאו והקימו משפחות – בכל משפחה קראו לאחד הבנים בשם יוסי על שמו.

אני מתגוררת כיום בתל אביב בשכונת כפר שלם. יש לי שלושה ילדים ושבעה נכדים: שלש בנות וארבעה בנים.

הזוית האישית

נטלי אשכנזי: בחרתי בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרת מחויבות אישית. תהליך התיעוד תרם לי לשמוע ולהבין את סיפור חייה של סבתא שלי, דורית ולשמוע על מלחמת ששת הימים, בה נפל אחיה במלחמה, כשהייתה ילדה קטנה. המפגשים ותהליך התיעוד, חיברו ביני לבינה. התהליך איפשר לסבתא שלי לתת לי  הצצה לעולמה והכרת סיפור החיים שלה טוב יותר.