מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

גרא ועמרם לא נפגשו בשאפהאוזן

גרא אגוזי ותמר אגוזי נכדתו 2020
עמרם הצעיר, החיוך מאיר הפנים והג'ינג'ים
הפגישה שלא התקיימה וגם לא היתה דרך לקבל ידיעה.. זה לא כמו היום שיש פלאפונים לכל אחד.

גרא ועמרם לא נפגשו בשאפהאוזן

סיפור אמיתי שסיפר גרא אגוזי לנכדתו תמר, במסגרת פעילות "דור לדור", בתכנית הקשר הרב דורי.

מדובר בסיפור עצוב ש"גיבורו" הוא עמרם אופז. עמרם היה דוד של זוהר ליפסקי, שאותה את בטח מכירה. עמרם היה מבוגר ממני בהמון: שמונה ימים. הוא נולד ב-20 ליוני, 1942, ואני נולדתי באותה השנה, באותו חודש, ב-28 שלו.

בילדותי

תמונה 1

הורינו היו חברים קרובים למדי. לא פלא: שני הזוגות עלו מגרמניה. היו אלה סבתא וסבא של אביך עופר, יהודית ומרדכי נוסבאום-אגוזי, ורבקה ושמעון אופז-אופהויזר, הוריהם של עמרם, שח אחיו הגדול גד אופז ז"ל, ושל אחותו הצעירה מיכל אופז-אנדורן.

שם, בדרום גרמניה, היו שני הזוגות הצעירים – יהודית ומרדכי, רבקה ושמעון – בהכשרה, בכפר קטן. "הכשרה" באירופה, במאה הקודמת, היתה מקום כפרי קטן, שבו היו החלוצים שמתכוננים לעלות לארץ ישראל לומדים לעבוד בחקלאות ולומדים מהו הקיבוץ ואיך מתנהלים החיים בו, לעומת החיים בעיר או בעיירה אירופאית. כמו כן, למדו שם גם עברית, לפחות לדבר ולהבין מעט, ומעט גם לקרוא ולכתוב. הורינו, שלי ושל עמרם, היו ידידים קרובים, כמו שאמרתי לך. זה, אני חושב, בעיקר כי באו מאותה ארץ, גרמניה, ומאזור סמוך מאוד בדרום גרמניה.

שמעון, אבא של עמרם, נהרג בתחילת שנת 1948, כחודשיים-שלושה לפני הקמת המדינה. הוא נסע באוטובוס שקראו לו "אוטובוס הגזברים", כי היו נוסעים בו – לצפת ולחיפה – גם הגזברים (מנהלי הכספים) של הקיבוצים. האוטובוס שבו נסע שמעון אופז נפגע ממוקש שהניחו הערבים, וחמישה או שישה מנוסעיו נהרגו, ביניהם שמעון. עוד היום ניתן לראות את האנדרטה לזכר נוסעי האוטובוס שנהרגו בפגיעת אותו מוקש, לפני כמעט שבעים ושתיים שנים. היא מצויה קילומטרים אחדים לפני צפת, כאשר באים מראש פינה, בעלייה (הכביש העובר מדרום ומתחת לצפת ובו נוסעים לבית החולים, לא היה קיים אז).

עמרם גדל מגיל חמש וחצי ללא אב, עם רבקה אמו ועם גד ומיכל, אחיו ואחותו. גד נפטר לפני שנים אחדות.

הורי, סבתא יהודית וסבא מרדכי, מאד אהבו את עמרם, בן כיתתי, וריחמו עליו, כי איבד את אביו, ידידם הטוב, כשהוא ילד בן חמש וחצי. עמרם תמיד סיפר לנו, בני כיתתו, שנשארו לו זכרונות קלושים מאבא שלו, והוא לא יודע בדיוק מה הוא זוכר באמת ומה הוא זוכר מהסיפורים שסיפרו לו אמו רבקה, אחיו הבכור גד וחברים מהקיבוץ שמאוד אהבו אותו ואת אביו שמעון.

***********************************

בקיץ של 1972 יצאנו שנינו, עמרם ואני (לא ביחד) לטיול באירופה. אני התחלתי את הטיול עם הורי, יהודית ומרדכי, סבא וסבתא של אביך. עמרם יצא כמעט באותו מועד. הוא טייל בצרפת, המשיך לדנמרק. קבענו איך שהוא, לפני הנסיעה (אני אומר "איך שהוא", כי אז לא היו טלפונים סלולריים בכלל, ובקיבוץ גם לא היו טלפונים בתוך הדירות), נו, איך שהוא, קבענו שניפגש בעיירה יפה בצפון שוייצריה, על גבול גרמניה, ששמה שאפהאוזן. בעיירה הזו ישנם מפלים יפים מאוד של הנהר הגדול ריין. הריין זורם לאורך כל גרמניה המערבית, מדרום לצפון, ונשפך לאוקיאנוס האטלנטי בחוף של צפון גרמניה.

אני נסעתי לאירופה, בעיקר לגרמניה, עם סבתא יהודית וסבא מרדכי, כדי לראות איתם את העיירות שבהן הם נולדו, ולראות כל מיני מקומות נוספים, כולל כפר ההכשרה שלהם. סבא וסבתא ואני קנינו מכונית קטנה וישנה, כדי שנוכל לנסוע בעצמנו לכל מקום שאליו נרצה להגיע. כך הגענו לשאפהאוזן, ביום שבו היינו אמורים לפגוש את עמרם. היום עבר, ועמרם לא הגיע. חכינו עוד יומיים, ועמרם לא הגיע. לא בדיוק הבנו מה קורה ולמה הוא לא מגיע, אבל לא עלה בדעתנו שקרה אסון.

אבל האסון קרה: עמרם לקח טרמפ במכונית שהיו בה כמה תיירים ישראלים צעירים. הם היו בקופנהאגן, בירת דנמרק. הוא רצה להתקדם איתם דרומה, לכיוון שאפהאוזן, שוייצריה, דרך גרמניה. דרומית לקופנהאגן, אני לא יודע בדיוק איפה, כאשר היו על כביש מהיר (שאז לא היו כאלה בארץ) קרה האסון: משאית גדולה פגעה במכונית הקטנה, מאחור. עמרם, שישב במושב האחורי, נהרג במקום.

רק כעבור יום או יומיים נודע לנו בארץ על התאונה. אנחנו לא ידענו, כל הימים שבהם נותרנו באירופה. לאחר שלושה ימים עזבנו את שאפהאוזן וטיילנו בעיירות שמהן באו סבא וסבתא, מרדכי ויהודית. אפילו טיילנו בארץ דרומית יותר, איטליה. בילינו בוונציה, עיר התעלות, נהנינו ולא העלינו בדעתנו שעמרם לא רק שלא הגיע לשאפהאוזן לפגוש אותנו, אלא שיותר איננו בין החיים.

כשהגענו ארצה, ובאנו לאיילת השחר, נודע לנו הכל. היינו המומים.

עמרם לא הספיק עדיין להתחתן. כולם אהבו אותו. הוא היה ילד ונער ואיש צעיר רגיש, חכם, שחקן ומצחיקן שהיה משכיב את כולם על הרצפה מרוב צחוק, בפורים ובהזדמנויות אחרות.

תמיד כשאני  נזכר בטיול היפה ההוא עם הוריי, לדרום גרמניה, שוייצריה ואיטליה, וגם בצרפת היינו קצת, אצל אחותו של סבא, תמיד אני נתקף בשני דברים: געגוע לחוויות היפות עם הורי, וכאב גדול על עמרם, ידידי הטוב, בנם של שמעון ורבקה, ידידים טובים מאוד של הוריי.

לי זהו סיפור יפה ונוגע ללב. ועצוב מאד. אני מקוה שלא העצבתי אותך יותר מדי.

הזוית האישית

גרא: הרגשתי מצוין במפגשים השנה וגם בפעמים הקודמות שהשתתפתי בתכנית עם נכדתי שירה אגוזי  ועם נכדי יהונתן (גם אותם לימדה המורה מור). אני מאחל לתמר שתצליח.

קישור לסיפור נוסף שלי שתועד ע"י נכדתי שירה, בשנת 2018: גרא אגוזי שומר על המולדת

קישור לסיפור נוסף שלי שתועד ע"י נכדי יהונתן, בשנת 2017: הטיול חסר אחריות לכנרת שבנס נגמר בטוב

תמר: סבא, תרגיש טוב. תודה שבאת למפגשים של הקשר הרב דורי.

מילון

ריין
נהר הריין - זורם לאורך גרמניה מדרום לצפון ונשפך בחוף הצפוני של גרמניה לאוקינוס האטלנטי

ציטוטים

”כולם אהבו את עמרם הוא היה ילד רגיש חכם, ו"השכיב מצחוק" את כולם! “

הקשר הרב דורי