מאגר סיפורי מורשת

שמי רותי ואני סבתא גאה של נטע זיו ושל עוד 10 נכדות.

נולדתי בעיר חולון בשנת 1951, להורי יוטה וצבי. אני מאוד מתגעגעת לבית הילדות בית הורי, שהיה בית חם ואוהב עבורי.

הורי מגיעים מרקע מאוד קשה, השואה. הם הצליחו להקים משפחה לתפארת ללא שום עזרה ותמיכה מבני משפחתם, שכולם נספו בשואה בארץ פולין.

למרות הקשיים בעברם, הראו מה רב כוחם ונחושה החלטתם לחיות, להקים משפחה ולגדל ילדים. הם אף פעם לא נתנו לאחי (שצעיר ממני ב 3 שנים) ולי להרגיש שהם ניצולי שואה ולא שיתפו אותנו בילדותנו בזוועות שעברו, כדי לא לצער אותנו.

שנות ילדותנו הראשונות- עד גיל שבע, עברו בבית פרטי. הבית היה מוקף לול תרנגולות והרבה עצי פרי.

היינו משפחה אחת גדולה המורכבת מהשכנים בבתים הסמוכים. יום יום, אמא הוציאה אותנו לגינה, לשמש "אמבטיית שמש", כי ברפואה אמרו שזה בריא.

לא הייתה לנו טלוויזיה ולא טלפון ושיחקנו עם ילדי השכנים.

בגיל שלוש, הלכתי לגן השכונתי. עדיין לא נסללו כבישים במקום. הלכנו בדרכי עפר. אני זוכרת את החלבן שהיה עובר עם עגלה רתומה לסוס ומוכר בקבוקי חלב מזכוכית. הייתה גם עגלה אחרת שמכרה בלוקים של קרח, כי במקרר הביתי לא היה מקפיא. לא היו עדיין מחשבים, לא היה מיקרו גל, לא היה מזגן ולא הייתה מכונת כביסה.

שיחקתי עם ילדי השכונה בחצרות הבתים והיה מאוד כיף ושמח. אפילו מצלמה לא הייתה לאף אחד מהשכנים. אני יודעת שתמונות מתקופת ילדותנו צולמו במצלמה שרכש חבר של אבי. אני זוכרת גם היטב, שאחת השכנות קבלה טלפון נייח בפרוטקציה ואז היא אפשרה לשאר דיירי הרחוב להתקשר מביתה.

בגיל 7, עברנו לדירה בבניין משותף, גם בחולון. אז זה היה נחשב להישג לעבור מבית פרטי למשותף. הכרנו שכנים חדשים והתחברנו מהר מאוד.

יום יום, אחרי שסיימתי שיעורים ואחרי השעה 16:00 אחה"צ, ירדתי למטה לחצר הבניין לפגוש את הילדים האחרים.

המשחקים ששיחקנו היו : תופסת, מחבואים, קפיצה בחבל, קלאס, כדור, 5 אבנים, גוגואים (גרעיני משמש), 3 מקלות, דג מלוח ועוד משחקים. לכל משחק היו את החוקים שלו וכולנו שיחקנו לפיהם. נהניתי מאוד מהמפגשים האלה.

אני זוכרת שאבי קנה את הטלוויזיה הראשונה שהקרינה רק בשחור- לבן. איזו שמחה הייתה. הזמנתי חברים שעדיין לא הייתה להם טלוויזיה בבית לצפייה. גם כשהגיעה תורנו לקבל קו טלפון מבזק, הייתה שמחה גדולה.

אני זוכרת את חופשות הקיץ, כאשר היה חופש מבית הספר. נסענו עם אמא שלנו, שלא עבדה, לים. נסענו במשאיות- טיוליות, שאספו אנשים לים מתחנות קבועות. כל כך התרגשתי לנסוע לים.

אני גם זוכרת את ההצגות והקונצרטים שהלכתי אליהם, את הטיולים, הפיקניקים והבילויים עם כל המשפחה ומשפחות אחרות.

כשאחי ואני היינו צעירים, אמא שלי החליטה לא לעבוד. היא רצתה תמיד להיות בבית כשאנחנו חוזרים ממוסדות הלימודים ולקבל אותנו. אהבתי תמיד לחזור מהלימודים ולדעת שאמא תפתח לי את הדלת ולשתף אותה בחוויות ואירועים שהיו בבית הספר.

בבית הספר לא היה מקום לכל הילדים, לכן היינו לומדים לפי משמרות. בוקר או אחה"צ.

אני זוכרת את מעורבותה של אמי בכל פעילויות בית הספר. היא הייתה שותפה, עזרה ותרמה. אני זוכרת את מעורבותה, בעיקר ביום השואה. כל שנה הייתה באה לבית הספר ונותנת עדות לתלמידים, על קורותיה ועל קורות היהודים בתקופה הזוועתית הזו. הייתי גאה בה על הזמן שהקדישה באירועי בית הספר שלי.

אני מתגעגעת למאכלים של אמא שלעולם לא אצליח לעשות כמו: גפילטה פיש, קניידלך, מרק עוף ועוד. הריחות מהתבשילים שלה עדיין עולים באפי וברור שגם הטעם.

אני זוכרת את התחפושות שאמא שלי הייתה מכינה לנו בעצמה. אז לא קנו תחפושות לפורים ואמא שלי ישבה ימים רבים והכינה לנו תחפושות. אני מאוד מתגעגעת להוואי בתנועת הנוער שהשתתפתי בה. לטיולים, למחנות ולכל האירועים.

היו לי הרבה חוויות בתקופת הילדות, ללא ספק, הייתה לי ילדות נהדרת. התקופה אז הייתה שונה מהתקופה היום מהרבה בחינות. היה לה את היופי, הפשטות והמיוחדות שלה.

הזוית האישית

נטע: אהבתי את הפרויקט. נהנתי לעבוד עם סבתא. התעניינתי לשמוע את הסיפורים של סבתא. היה טוב להיפגש בזום. סבתא רותי: נהניתי והתרגשתי מאוד לשבת יחד עם נטוש נכדתי ולספר לה על ילדותי. תכנית הקשר הבין דורי, יצרה הזדמנות לספר על תקופת ילדותי, דבר שלא עשיתי עד היום. זו הייתה חוויה משותפת נעימה ומקרבת. נטע מאוד התרגשה לשמוע על תקופת ילדותי, על החוויות, הטכנולוגיה של העבר וההווי. נהניתי מאוד מפעילות הקשר הבין דורי בהנחייתה של המחנכת ליאת לוינסון, מחגיגת החגים ביחד, בדרך ייחודית דרך הזום. אני רוצה להודות על היוזמה, מי ייתן וירבו כאלה, יישר כח.