מאגר סיפורי מורשת

געגועי לבגדאד

שמי מרי. מקור השם שלי הוא מהתנ"ך על שם מרים אחות משה. שם זה ניתן לי גם על שם סבתי. יש לי שם חיבה והוא מריומה, כך קוראים לי לפעמים הילדים והנכדים. שם משפחה שלי מקדסי. שם המשפחה היה במקור מקדשי והוא שונה לא במכוון אלה עם השנים, מקור השםן מקדשי קשור למקדש. שם משפחה שלי לפני הנישואים היה אלפי. אני לא יודעת מה משמעותו של שם המשפחה אבל יודעת שמעולם הוא לא שונה.

נולדתי בעיר בגדאד שבעיראק. אין לי תאריך לידה מדוייק, למעט שנה 1934. אחי הבכור משה זוכר שזה היה בחודש אוקטובר. מעולם לא ציינתי יום הולדת , ילדיי תמיד חגגו לי ביום האם את יום הולדתי. אנחנו חמישה אחים ואחיות כולנו נולדנו בבגדאד. מיקומי במשפחה הוא שני. לפני יש אח בכור בשם משה (ז"ל) ואחריו אני ואחריי אחותי גאולית, אחי יחזקאל ואחריו שמואל.

 סבתא מרי בצעירותה

אנחנו מאוד קשורים כאחים למרות ההבדלים באורך החיים שכל אחד בחר לעצמו. אני ואחי יחזקאל מנהלים אורך חיים חילוני – מסורתי ואילו שאר אחיי דתיים ואנחנו כולם בקשר הדוק.

אני לא חושבת שקיבלתי יחס שונה מהוריי אבל כן הרגשתי שהם סומכים עליי יותר בעזרה בבית, בעזרה בגידול אחיי הקטנים. את ילדותי בבגדד אני זוכרת את כחוויה מאוד טובה. היה לנו בית גדול מאוד והמון תרנגולות והייתי מאוד נהנת לשחק איתם ולהאכיל אותם. בבית היו 2 קומות ועליית גג. הבית היה בנוי מטיט, בקומה התחתונה היו הסלון והמטבח ובקומה השניה היו 4 חדרי שינה. בימיי הקיץ היינו עולים לשחק בעליית הגג אני ואחיי.

היה לנו ברחוב שנקרא שער אל ראזי: בית כנסת גדול ויפה מאוד, היו בו 2 קומות. הקומה התחתונה לגברים והעליונה לנשים. אבי נהג ללכת כל יום לבית הכנסת. הייתה בשכונה גם מרפאה ושוק ובו מוצרי מזון טריים כל יום.

אני לא זוכרת את שם הגן ולא את שם בית הספר בהם למדתי בבגדאד אבל אני זוכרת שדברנו בבית ספר בערבית. לצערי לא נשארו לי שום חפצי ילדות מיוחדים וגם צעצועים לא היו לי, אני זוכרת שמאוד אהבתי לתפור עוד שהייתי ילדה קטנה ותפרתי לעצמי עם אמא שלי בובה.

בגיל 12 לבת מצווה קיבלתי מהוריי 2 צמידיי זהב יפים. את כל החפצים שלנו נאלצנו להשאיר בבית בבגדאד כי נאסר עלינו לעלות חפצים איתנו. בילדותי אהבתי מאוד לתפור. אני זוכרת שהייתי מתקנת בגדים של אחים שלי ומבגדים ישנים הייתי תופרת צפיות לכריות או בובות.

כילדה אני זוכרת בעיקר את אהבתי ללכת עם אבא לחנות העניבות שהייתה לו ולעזור לו בחנות, אני זוכרת את הרחוב שגדלתי בו ואת החברים שהיו לי שנהגנו לשחק כל יום. אני זוכרת שירי ילדות ששרנו בעירקית, בחגים אבא שלי היה שר לנו בעירקית. יש שיר שאני זוכרת שנהגנו לשיר כילדים לשמש שהייתה יוצאת אחרי הגשם. כל כך שמחנו כשהיא הייתה יוצאת אז היינו יוצאים כל הילדים מהבתים ושרים לכבודה שיר. את השיר לשמש נהגתי לשיר לילדיי … היום אני לא זוכרת את כל המילים.

בילדותי בבגדאד היינו משחקים אני ואחיי עם ילדיי השכנים שרובם היו מוסלמים. אני זוכרת שהיינו חברים טובים, נהגנו לשחק באבנים בלתפוס אחד את השני, בקלאס וחבל.

שני אירועים בחיי, הזכורים לי מגיל ההתבגרות, אירוע עצוב ואירוע שמח – שניהם קשורים אחד לשני.

האירוע העצוב היה שהתחלנו להרגיש פחד מצד השכנים המוסלמים, הם פתאום התרחקו מאיתנו ואפילו הפסיקו לדבר איתנו. אחי הגדול משה הצטרף לקבוצת יהודים שהצליחה לברוח לישראל ואני זוכרת שהרגשתי שכל מה שהכרתי משתנה ומאוד פחדתי.

האירוע השמח שאני זוכרת הוא שאחרי שעברנו תקופה מאוד מפחידה אבי הודיע שהצליח להשיג לנו כרטיסי טיסה לישראל ושבעוד יומיים אני עוזבים את בגדאד לישראל. העזיבה את בגדאד הייתה עם רגשות מעורבים, אבל אני זוכרת שמאוד שמחתי לעלות לארץ ישראל שכולם דברו עליה.

העלייה לארץ

עליתי לארץ ישראל בשנת 1950 עם הורי ושלושת אחיי (אחי הבכור כבר עלה לישראל עם קבוצת יהודים שהצליחה לברוח מבגדאד) במבצע עזרא ונחמיה. הייתי בת 16.

כשהגענו גרנו במעברה לא המשכתי ללמוד אלא העדפתי לעזור להוריי בפרנסת הבית. מקום העבודה הראשון שלי היה כשהגעתי לארץ ישראל בפרדס. הייתי צריכה לקטוף תפוזים ולמיין אגוזים. לא בחרתי בתפקיד זה אלא הוא ניתן לי כשהגענו לארץ. עבדתי בעבודה זו עם אבי במשך 4 שנים בערך. נהנתי בעבודה זו מאוד, הייתי בת 16 ונהגנו ללכת אני ואבא שלי כל בוקר יחד. אני זוכרת שטעם התפוזים היה הטעים ביותר שטעמתי מימיי. לאחר מכן לא עבדתי יותר בחקלאות.

במשפחתי היו הרבה מנהגים שאת רובם לצערי אני לא משמרת. יש מנהג שאותו אני זוכרת מילדות שכל תינוק שנולד אופים עוגיות מלאות בתבלינים מיוחדים. כשנולדו הנכדים והנינים נהגתי לאפות את העוגיות. בחגים אנחנו לרוב יחד כל הילדים, הנכדים והנינים.

בפסח נהגנו לקראו את ההגדה בעירקית כפי שאני ובעלי (ז"ל) זכרנו אותה מעיראק, כיום זה הולך ודועך ואת ההגדה אנחנו קוראים בעברית, למרות שישנם כמה משפטים בעירקית מההגדה שהפכו למעיין משפטים שמצחיקים את הנכדים אז עליהם אנחנו עוד שומרים בשולחן פסח.

החג האהוב עליי הוא ראש השנה, שמסמל עבורי תמיד התחלות חדשות. בראש השנה יש אצלינו מנהג לתת סכין חדשה כקמיע לפרנסה טובה שתהייה כל השנה.

אני חושבת שהארוע המכוונן בחיי היה העלייה לארץ ישראל. שסימלה עבורי את עזיבת הישן, שברובו זכור לי כטוב ושמח, אבל תמיד שמענו בבית מאבא שלי על ארץ ישראל הקדושה והעלייה אליה הייתה עבורי כמו לידה מחדש למרות הקשיים שנראו אז מאתגרים – מעצם הזכות הגדולה לעלות לארץ.

אני חושבת שבגלל שהגעתי לארץ כשהייתי נערה מתבגרת היה לי יותר קשה הקליטה. השפה שלא ידעתי הקשתה עליי מאוד את התקשורת עם האנשים, העדפתי להצמד לאבי ולעזור לו לפרנס את הבית מאשר להמשיך ללמוד. לא ידעתי קרוא וכתוב וזה מאוד הוריד לי את הביטחון כנערה. אני זוכרת בעיקר שהיה לי מאוד לא פשוט להתחיל הכל מהתחלה כך שהחוויות שזכורות לי כנערה בארץ ישראל הם בעיקר של עבודה קשה עם אבא שלי ואת החוסר שחווינו במעברה. הגענו לארץ בלי כלום והיינו חייבים לבנות את עצמנו מחדש.

לארץ עלינו כי השנים האחרונות בבגדאד הרגשנו לא בטוחים. מלחמת העולם השנייה באירופה התחילה להגיע גם אלינו בכל מה שקשור לשנאת היהודים. בשנת 1941 בחג השבועות התחילו פוגרומים בעיראק העיקרי שאני זוכרת נקרא פרהוד שבו טבחו המוסלמים ביהודים בצורה אכזרית. אני זוכרת שמאותו היום כבר לא היה לנו בטחון שם, פחדנו מאוד, השכנים שהיו לנו כמו משפחה התחילו להתרחק ולהתנקל לנו.

היה אירוע אחד שאני זוכרת ממש שבו אבי איחר מבית הכנסת בשבת וכשחזר סיפר לנו שמוסלמים היכו אותו. כילדה אני זוכרת שממש פחדתי ובעיקר עליו. אני זוכרת שערב אחד הוא חזר הביתה וסיפר לנו שבעוד יומיים אנחנו עוזבים את בגדאד ועולים לארץ ישראל, הוא סיפר לנו שארגן בשקט את כל הניירת והייתה שמחה גדולה בבית.

לא שרתתי לצערי בצבא אבל אני זוכרת את כל המלחמות יותר דרך אחי הגדול ששירת בצבא. המלחמות לא השפיעו עליי יותר מידיי אבל באיזה שהוא מקום החזירו אותי לפעמים לפחד שהרגשתי כשהייתי בבגדאד בזמן הפרהוד  למרות שהרגשתי הרבה יותר בטוחה ומוגנת בישראל.

לצערי מאז שהגעתי לארץ לא התאפשרו לי הרבה הזדמנויות לצאת לחו"ל. פעם אחת ביקרתי את בני בארה"ב ופעם נוספת טסתי עם בנותיי ליוון. תחביבי העיקרי היום הוא התפירה שתמיד אהבתי, אני תופרת עם הנכדה שלי בעיקר ונהנת מכך מאוד. לא פעלתי בשרות המדינה אבל כשהתחלתי לעבוד עבדתי בעריית תל אביב כמבשלת בבית ספר, אני זוכרת שמאוד נהנתי לבשל ולהעניק לילדים חום ואהבה.

את בעלי אורי הכרתי ע"י חברה משותפת שהכירה בנינו, אני זוכרת שמיד התאהבתי בו. התחתנו בשנת 1956 כשהייתי בת 21 . החתונה הייתה באולם ביפו ליד הים, אני זוכרת שבאותו יום הייתה שביתת אוטובוסים ומאוד פחדתי שהאורחים לא יגיעו – הייתה חתונה שמחה מאוד.

את בתי הבכורה ילדתי כשהייתי בת 23 ובעלי היה בן 27. גרנו בבית קרקע ברחוב 60 ביפו וכשהיא נולדה עברנו לבית אחר כמה רחובות משם. זהו ביתי עד היום ובו גידלנו את כל ילדנו.

לימודים ועיסוקים

העיסוק שלי היה רוב שנותיי כמבשלת בבתיי ספר בתל אביב. אין לי שום השכלה. כשהגעתי לארץ התקשתי מאוד בגלל שלא ידעתי קרוא וכתוב והעדפתי לצאת לעבוד עם אבי במקום ללמוד. בגיל 30 החלטתי ללמוד עברית בבית ספר כי התקשתי מאוד בלי ידיעת השפה. העיסוק שלי הוא לא מה שתכננתי לעצמי כשהייתי צעירה. מאוד רציתי לתפור, תמיד חלמתי שאלמד יותר תפירה ועיצוב ואעשה עם זה יותר.

אם הייתה ניתנת לי אפשרות לחזור עם חיי אחורה בזמן הייתי לומדת בבית ספר בארץ למרות הקושי וממשיכה ללימודי תפירה ועיצוב. לא הייתי מוותרת לעצמי בקלות כמו שאז עשיתי. ישנה חשיבות רבה בעייני לכל נושא הלימודים מאחר ואני לא מימשתי את עצמי כמו שחלמתי היה לי חשוב לא לוותר לילדיי ותמיד נלחמתי שילמדו ובנושא הלימודים לא החסרתי מהם דבר העיקר שיצליחו. הלימודים פותחים בפנייך המון דלתות בחיים וידע רחב בהמון נושאים. לשמחתי נהנתי מאוד לבשל לילדים בביתי ספר אבל אין לי שום ספק שיכולתי לעשות הרבה יותר אם הייתי לומדת.

יש לי שלוש בנות ובן. בתי הבכורה, אילנה אחריה אתי, אחריה בני עדי ובת הזקונים שלי רויטל. יש לי 7 נכדים ו – 8 נינים. כל ילדיי, נכדיי וניניי גדלים בארץ ישראל. יש לי משפחה מלוכדת מאוד והם כל עולמי. אני רואה את חלקם כל שבוע ואת חלקם לפחות פעמיים בחודש. אנחנו עושים חגים יחד ונפגשים בימי הולדת או סתם מפגשים.

לצערי בשנים האחרונות זה כבר לא אצלי בבית, אלא כל פעם בבית אחר מאחר וקצת קשה לי כבר לארח, אבל כל חיי הבית שלי היה המקום בו כולנו התכנסנו בשבתות וחגים. כיום אני לרוב עוזרת לילדים שלי, נהנת לבקר אותם ולעזור עם הנכדים. אין לי סדר יום קבוע אני בעיקר נהנת לעזור ולהיות עם הנינים והנכדים שלי, לבשל להם מאכלים שהם אוהבים ולהתמוגג מאושר כשהם נהנים מהאוכל שלי.

הזוית האישית

ליעד: לי הייתה חוויה מאוד מרתקת ומעניינת, מעולם לא שמעתי את הסיפור של סבתא בצורה כל כך מורחבת ומעניינת.

אני התינוקת וסבתא שלי