מאגר סיפורי מורשת

שמי מרגלית חלאבי. לבית משפחת סעד. נולדתי בעיר באגדד שבעירק בשנת 1945. עלינו לארץ בשנת 1951, במבצע עזרא ונחמיה – זה היה מבצע העלאת יהודי עיראק לישראל בשנות ה-50.

הייתי אז בת שש בערך, כעולה חדשה שעלתה לארץ בתקופת הילדות הרכה, אינני זוכרת כמעט דבר, אני נזכרת בלא מעט געגועים בתקופות ילדותי המוקדמת והמאוחרת בארץ.

עם עלייתנו לארץ, נלקחנו לשער עלייה, מקום בו שהיינו תקופת מה. לאחר מכן הועברנו לישוב קליטה, מעברה בשם באר יעקב. בישוב זה, במעברה, הוקמו שורות שורות של אוהלים ובאחד מהם גרה משפחתי. בכל אוהל  היה ציוד מינימלי כגון: מיטות סוכנות עשויות ברזל, עליהם מזרוני קש עבים, שלא היו נוחים לשינה. לא הייתה כל פרטיות והתנאים הפיזיים היו לא קלים בלשון המעטה. האוהל שימש כחדר מגורים, חדר שינה, מטבח ובו פתיליה לבישול ומעט כלי אוכל. וכן האוהל שימש גם מעין חדר אמבטיה, כשהרחצה בה הייתה בתוך גיגית מתכת גדולה.

האוהלים אוכלסו, בעולים מארצות שונות רומנים, מרוקאים, טוניסאים ועירקים. תמיד נשמע  באוויר בליל של שפות ואיש לא הבין את שפת רעהו, אבל אני כילדה נזכרת בגעגועים באווירה השמחה ששררה בין הילדים בשורת האוהלים שלנו, וזאת ללא כל שפה משותפת. התקשורת בינינו הייתה בעזרת ידיים, מימיקה ומעט מילים של כל אחד בשפתו הוא.

אני זוכרת את המשחקים בהם שחקנו, משחקים שלא נדרשו בהם אביזרים מיוחדים, שממילא לא היו בנמצא. שחקנו במחבואים כשהתחבאנו בין האוהלים, שלוש מקלות וסתם תחרויות ריצה.

לאחר חורף קשה ותקופת גשמים עזה, עברנו לבית קבע בר"ג, גרנו ברחוב אבא הלל 41. בית שלימים נהרס ע"י הסקאדים של סאדאם חוסיין ובמקומו הוקם בית רב קומות. בבית זה שהייתי בכל תקופת ילדותי. הימים היו ימי צנע, ללא כל האבזור המודרני של ימינו. בבית היה מקרר קרח שבו היינו שמים את חצי בלוק הקרח, שקנינו מבעל עגלת הקרח. עטפנו את חצי בלוק הקרח בשק כדי שלא ימס במהרה.  בקבוקי החלב הונחו ליד דלת הבית השכם בבוקר ע"י החלבן. גלון הנפט שקנינו כדי לחמם מים באמבטיה – גיגית לרחצה. וזוכרת את כוס הגזוז החמוץ מתוק, שקניתי מפעם לפעם בימי הקיץ החמים בקיוסק ליד הבית. אך בעיקר אני מתגעגעת, לאותה מאפיית "סלפק" במרחק מספר רחובות מביתנו, אליה נשלחתי ע"י אמי כמעט מדי יום לקנות לחם טרי וחם ושתמיד הגעתי הביתה כשהקצה הלחם "הנשיקה" אכול, כי פשוט לא התאפקתי.

עם השנים ולאחר שכבר ידעתי קרוא וכתוב, יכולתי כבר לאסוף את הקלפים שנמכרו עם העיתונים, ובהם נתונים על מדינות העולם, כולל תמונות דגליהן, שמות ערי בירתן ותמונותיהן, ונתונים נוספים אודותיהן, כך רכשתי לי מעט ידע עולם.

בתקופת לימודי בביה"ס היסודי רכשתי לי חברים חדשים. התקשורת בנינו הייתה מילולית, כי כבר כולנו דברנו באותה שפה. מאד אהבתי ללכת לביה"ס ללמוד ולהיות בחברת חברי בהפסקות. גם רמת המשחקים עלתה מאז שהייתנו במעברה ועכשיו כבר שחקנו בגולות, ארץ -עיר, סבתא סורגת, רקדנו ריקודים ארץ ישראליים בחצר ועוד.

לכאורה הימים ההם היו קשים להורינו מאד, בשל הקושי במעבר החד מארץ מולדתם והתנאים החומריים הטובים בהם חיו, אל מקום חדש, שבו תנאי המחיה הפיזיים והנפשיים שונים וקשים ושהם לא הוכנו אליהם כראוי. אבל לי כילדה קטנה נשארו בעיקר געגועים לאותה תקופה. שחלפה ולא תשוב יותר……

הזוית האישית

ליהי: סבתא היה לי ממש כיף איתך ואני שמחה ששיתפת אותי בסיפור שלך.

סבתא מרגלית: זאת הייתה חוויה נוסטלגית נעימה, להזכר בשרשרת הארועים שעברה עלי מאז ילדותי, ועוד יותר להעביר לנכדתי ארועים אלה וכן את מורשת בית אבי. חושבני, שמפגשים אלה מעבר להעברת אינפורמציה, חיזקו עוד יותר את הפתיחות והקשר שלנו והיום אנחנו יודעות יותר זו על זו מהרבה בחינות. אין ספק שתכנית הקשר הרב דורי, חשובה מאד להעברת המורשת לדור הבא.