מאגר סיפורי מורשת

שמי, רונה רבסקי, אני לומדת בעיינות, גן רווה, ומתעדת את סיפורה של סבתי, חנה מושיוב.

וכך מספרת סבתי: "ימי ילדותי היו ימים לגמרי לא קלים. גרנו במעברה, בהתחלה באוהל ואחר כך בצריף עד שהייתי בת שבע. התנאים היו קשים. לא היה חשמל, לא גז, לא ברז מים בתוך האוהל או הצריף. הייתי הילדה הגדולה במשפחה, ומגיל הגן אמי רתמה אותי לעזור לה. הייתה לי ילדות קשה, מעט אוכל שקיבלנו בהקצבה, הייתה לי חצי מיטה. ישנתי עם אחותי באותה מיטה, לא קנו לי מעיל ולא מגפים עד כתה ח'. לא היו מספיק שמיכות והיה קר מאוד בחורף בלי שום חימום. לא שיחקתי הרבה, כי הייתי חייבת לעזור לאמי לטפל באחיי, ללכת לעשות קניות, וגם לקחת את אחיי לרופא, כי אמי לא ידעה עברית. כילדה היו לי חיים קשים ותמיד היה עלי עול של עבודות שהייתי חייבת לעשות, מלבד שיעורי בבית.

בדרך כלל איני מתגעגעת לילדות שלי. היה לי קשה, היה לי קר, היה רעב. אבא לימד ביישוב רחוק והיה שב רק בסופשבוע, גדלנו כמעט ללא אב. כילדה התגעגעתי אליו מאד. הייתי בטוחה שכך זה בכל משפחה ושאבות באים כאורחים בסופי שבוע. הייתי ממתינה לאבי בתחנת האוטובוס הקרובה לצריף ומתאכזבת כשהוא לא היה מגיע והייתי צריכה להמתין עוד שעה לאוטובוס הבא. הוא הגיע תמיד ביום שישי. בערב שבת הוא עשה "קידוש" ואכלנו ארוחה צנועה.

בסוף הקידוש, אבא היה מחלק לנו סוכריות וביסקוויטים. היינו יושבים על ברכיו והוא היה מספר לנו ספורים ואגדות על נסיכות, נסיכים ומלכים, על פיות וקוסמים, על ילדים שאמהות חורגות בהם מתעללות, על אנשים טובים שרע להם, ואנשים רעים שטוב להם ובסוף הגלגל מתהפך. הסיפורים של אבא גרמו לי לחלום שיהיה טוב, שכמו שהעני בסיפור נהיה עשיר, אולי גם לנו יקרה נס ומהצריף הדל נעבור לארמון. שמחתי מאד שיש לי אימא אמיתית ולא אימא חורגת, כי כל האמהות החורגות בספורים היו רעות. בדרך כלל הספורים של אבא העסיקו אותי מאוד והכניסו אותי לעולם האגדות ולעולם החלומות. האמנתי שיהיה טוב. רגעי הספור של אבא היו רגעים נדירים, כל השבוע התגעגעתי לשמוע ממנו עוד סיפור ועוד סיפור. כשגדלתי הוא קנה לי את הספרים של הסיפורים שהוא סיפר לי והיה כיף לקרוא.

לא אכלנו עוגות כילדים. לא היה חשמל ולא היו תנורי אפיה ולא היו חומרים לאפות עוגות. לכבוד פורים אימא הייתה אופה אוזני המן ממולאים בבוטנים וסוכר, עושה עוגיות עם תמרים, וגם סמבוסק ממולא עם גבינה מלוחה. את העוגיות האלה היא הייתה מכינה פעם בשנה לכבוד פורים. האפייה נעשתה על גבי פתיליה והיא לקחה שעות. את המאפים היא עשתה בסיר פלא, שהיה במרכזו חור עגול והיה לו מכסה. כילדים אהבנו את ריחות המאפים וטעם העוגיות ואוזני המן של אימא היו הדבר הטעים שאכלנו במשך השנה. חלק מהמאפים שאימא הכינה במשך יום שלם היו מיועדים גם למשלוח מנות. מיד כשאימא הייתה מוציאה את המאפים אפויים, היינו מתנפלים עליהם ומחסלים. לריחות ולטעמים שלהם אני מאוד מתגעגעת, כי לא זכיתי ללמוד מאימא ולדעת איך אופים כאלה מאפים, שרק אימא יודעת. יצא לי פעם לאכול סוג של עוגות ואוזני המן שאמי הייתה מכינה. גיליתי שאופים אותן במאפיה באור יהודה, הלכתי בחדווה לקנות עוגיות וסמבוסק ישר מהתנור, זה העלה בי זיכרונות, אך לא את הטעם והריח של המאפים של אמי שאני מאוד מתגעגעת אליהם וגם אליה.

בכתה ח' הגיע אלינו מנהל חדש, שהיה גם המחנך שלנו. הוא לימד אותנו מתמטיקה ולשון. אהבתי אותו מאוד ו"אימצתי" אותו כאב, כי אבא היה רחוק. תארתי לעצמי שילדיו מאושרים שיש להם אבא מורה כל כך מוצלח והוא יכול לעזור להם בשעורים ואני את אבי רואה רק יום בשבוע. הוא היה מורה מצוין ומאז שהוא לימד אותנו אהבתי מתמטיקה, גיאומטריה וטריגונומטריה ובכל מבחן קיבלתי 100. זה גרם לי להבין שאני מסוגלת והפכתי לתלמידה מצטיינת. אותו מנהל-מחנך, שם לב שהעברית שלנו עילגת והוא התחיל ללמד אותנו לשון. פתאום הבנתי שלשפה יש חוקים. למדתי מהו שם עצם, פועל, שם מספר, שם תואר, תחביר ובניינים. התחלתי לאהוב את השפה, להבין אותה ולהתבטא נכון יותר, זה נתן לי ביטחון וכך יכולתי להגיע לתיכון עם מטען חשוב שהיה דרוש.

רציתי ללמוד בתיכון ולהורי לא היה כסף. לא רציתי לוותר על תעודת בגרות ולכן עבדתי ביום ולמדתי בלילה. הלכתי בתוך פרדסים בחשיכה כי לא הייתה תחבורה ציבורית עד לביתי. לא נשברתי! למדתי והשגתי תעודת בגרות. "אין דבר העומד בפני הרצון".

היום אני חושבת הרבה על הוריי וחושבת כמה קשה היה להם כעולים חדשים בשנת 1950, כשהמדינה הייתה בת שנתיים ולא היו לה תנאים לקלוט הרבה עולים חדשים ולא היו בתים ולא אוכל ולא עבודה. הם הגיעו בחוסר כל והמדינה יכלה לתת כל כך מעט. כל הכבוד להוריי שהחזיקו מעמד ועברו את התקופה הקשה מאוד עם שבעה ילדים ודאגו לתת לנו חינוך ומסורת ושמרו עלינו מכל משמר. במשך השנים המצב השתפר והיום המצב הרבה יותר טוב.

הייתי מורה בתיכון במשך 40 שנה. יש לי הכל ובשפע ולא חסר לי דבר. למדתי והגעתי למה שרציתי ונבניתי יחד עם המדינה שגילי כגילה.

הזוית האישית

רונה הנכדה: סבתא, למדתי ממך כל כך הרבה. אני מקווה שנמשיך לבלות יחד עוד שנים רבות.

סבתא חנה מושיוב: שתהיי בריאה ומאושרת, שתצליחי בכל מה שאת עושה ויהיו לך הרבה חברים וחברות טובים.