מאגר סיפורי מורשת

שמי יעל, נולדתי בירושלים, בשנת 1961.

גדלתי בירושלים והתחנכתי בבית ספר חרדי קיצוני. לבנות בבית הספר היה אסור לצאת ולשחק מחוץ לכיתה ובשכונה בה גדלתי לא היו כמעט ילדים.

החינוך בבית ספר חרדי היה בחירה של הוריי למרות היותם מסורתיים וזאת מכיוון שבית הספר נחשב לאחד מבתי הספר הטובים בירושלים.

בגיל 10 עברתי אני ומשפחתי לשדרות.

המעבר לשדרות למעשה שחרר אותי מהכפייה הדתית בביה"ס ומהאיסור לשחק בחוץ כי מסוכן.

החופש בשדרות והחמימות של האנשים היו משהו שונה לחלוטין מהמקום בו גרתי בירושלים.

הילדים בשדרות יכלו לצאת ולשחק ברחוב בלי חשש,  היה לנו חופש מוחלט כילדים, ההורים לא חששו לתת לנו לצאת לרחוב, הכול היה שקט וחופשי.

אני מתגעגעת לטיולים בשדות הפתוחים ובפרדסים מסביב.

נהנינו כילדים מסוג של חופש ללא מחשבים ופלאפונים. היה קשר אישי וקרוב עם אנשים וילדים.

המשחקים בהם שיחקנו היו לרוב משחקים מאולתרים: 3 מקלות, 7 אבנים שעמדו במגדל, או עצמות של כבש שנקראו אוסלה (דו קרו אס פלה. משחק שבא ממרוקו).

היה תום. החומריות לא הייתה קיימת, המותגים והתחרות לא היו בנמצא. פשוט חופש.

הילדים שלי והנכדים שלי גדלים במציאות אחרת. אמנם יש להם את החופש אבל עדיין לא כמו החופש שהיה לנו.

הזוית האישית

יהלי: הרגשתי שמחה וסקרנות כי גיליתי דברים חדשים על סבתא שלי. הרגשתי שהסיפור מתחבר אלי כי גם אני עברתי מקום בגיל יחסית צעיר. בפרויקט הרגשתי שמחה , סקרנות וחיבור. סבתא יעל: אני מאחלת לכולנו שנת בריאות, שמחה ותום.