מאגר סיפורי מורשת

שמי חנה איזנברגר (חני בכינוי) ואני סבתא של מושקאלה.

אני רוצה לספר לכם על עצמי, נולדתי בכפר סבא בו' בתשרי ה'תשכ"ז להורי הינדה רבקה ואליהו שטרן וקוראים לי חנה על שם אחת הסבתות במשפחתנו.

בשנות ילדותי גרתי בירושלים בשכונת סנהדריה . הבית שלנו היה יחסית קטן, היו בו שלושה חדרים גדולים: חדר אחד להורים, חדר אחד לילדים והשלישי היה סלון. אני הבכורה במשפחתי ויש לי שבעה אחים, שני בנים וחמש בנות.

אבא שלי היה רב במשטרת תל אביב, בכל יום הוא היה נוסע מירושלים לתל אביב ובסוף היום היה חוזר הביתה. אימא שלי הייתה עקרת בית. ההורים שלי היו אנשים חמים, זאת אומרת, שהיה להם לב חם.

תחביבים ובית הספר

אהבתי מאוד לסרוג ולקרוא. כל שבוע הייתי הולכת לספריה והייתי משאילה ספרים. הקוראים היו מנויים בספריה, לכל מנוי  הייתה אפשרות להשאיל שני ספרים בלבד בכל השאלה. אני, שאהבתי מאוד לקרוא, רציתי יותר משני ספרים, ולכן רשמתי את כל האחים שלי לספריה, והשאלתי על שם כל אחד שני ספרים. כך גם עשיתי בספריה של המבוגרים.

אהבתי מאוד לשחק בחמש אבנים עם החברות שלי: שרהל'ה, רבקה ותרצה, היינו משחקות בעיקר בבית הספר. אהבתי ללמוד, אבל גם הייתי תלמידה שובבה. למדתי בבית ספר בית חנה בירושלים. אהבתי את רוב השיעורים שלמדנו. היו לנו שיעורי בית ומבחנים, ממש כמו שיש היום. זכורה לי חוויה אחת מיוחדת, כששבת אחת בכיתה ח' נסענו לכפר חב"ד. בתור ילדה  שאינה חב"דניקית, אף פעם לא הייתי שם ובשבילי זו הייתה חוויה של ממש!

עובר מדור לדור…

רציתי לספר לכם על מנהג שהיו נוהגים ועדיין נוהגים אצלנו במשפחה. בכל שנה בשבת שירה, השבת שבה קוראים בתורה את שירת הים. אנו נוהגים לשפוך מים על הרצפה וכולם דורכים בתוך המים, (עם נעלים כמובן) מעיין קריעת ים סוף. חוץ מזה אני לא זוכרת עוד משהו מיוחד. לא היינו משפחה חב"דית, ולא היה לנו הידורים מיוחדים.

כשהייתי ילדה, לקראת חג הפסח, היינו סוגרים את הבית ונוסעים לסבא וסבתא. פתרון טוב כדי לא לנקות ולא לעבוד קשה. לא היינו מהדרים יותר מידי, אבל לאט לאט התקרבנו לחסידות חב"ד, והתחלנו לערוך את הסדר לפי כל ההידורים שנוהגים להדר בחב"ד. עד אז למדתי בבי"ס חב"ד בירושלים ובזה התבטא הקשר שלי לחב"ד (היום אני חב"דניקית).

חתונה וילדים

התחתנתי בגיל 18 וחצי באולם המלך שלמה בבני ברק, לבעלי משה דוד איזנברגר, נולדו לי ארבעה בנים ושלוש בנות, דבורהל'ה, מענדי, שמוליק, מושקא, שולם, שניאור ומרימי. ברוך ה' כולם התחתנו ונולדו לכולם ילדים, ומשפחה אחת אפילו יצאה לשליחות בבודפשט, כשהילדים והנכדים מגיעים אני אוהבת לשחק איתם, לדבר איתם, לספר להם סיפורים או סתם לפנק.

מקצוע שהוא תחביב

במקצועי תמיד הייתי מורה, זה התחיל כשלימדתי בבית ספר בישוב אביטל בתענך ועד היום אני מורה, כיום בנוף הגליל, אני נהנית מאוד במקצוע הזה. השנה תשפ"א אני מלמדת את כיתה ו' בבית ספר חב"ד בנוף הגליל. אני קמה בבוקר יוצאת ללמד, לאחר מכן חוזרת הביתה, מכינה ארוחת צהריים, הולכת לנוח ועושה כל מיני דברים נחמדים. כגון: קוראת או מדברת עם הילדים והנכדים שלי, ולפעמים גם סורגת.

הרבי נתן לי מטבע לצדקה בכיתה י"ב

כשהייתי בסוף כיתה י"ב טסתי לרבי, בין ח"י אלול עד אחרי תשרי. טסנו קבוצה של ארבעים בנות. בעיקר, כדי להיות אצל הרבי בחודש החגים.

באחד הימים בבוקר אחרי התפילה, עמדתי עם כל הילדים לראות את הרבי. היה נהוג שהרבי נותן מטבע לצדקה לילדים ולילדות שהיו מתחת לגיל מצוות. הרבי הגיע, וחילק מטבע לכל הילדים. הרבי הגיע אלי ונתן לי גם מטבע, למרות, שהייתי כבר אחרי גיל בת  מצווה. מרוב בלבול אמרתי לרבי: "רבי אני אחרי בת מצווה" והרבי ענה לי "גם אני אחרי בר מצווה ובכל זאת אני נותן צדקה".

זה סיפור אחד מתוך הרבה סיפורים שיש לי על הרבי, ברוך השם זכיתי לקבל ממנו גם הרבה דולרים ועד היום אני שומרת עליהם.

חנה, איזה השגחה פרטית!

יש לי סיפור מיוחד על השם שלי. כשנולדתי, אבא ואימא שלי לא היו חב"דניקים, אבל הם קראו לי חנה. וכמה מעניין, שיום הולדתי הוא בו' תשרי, יום הסתלקותה של הרבנית חנה (אמו של הרבי). אבי ואמי לא היו מודעים לכך אז. איזו השגחה פרטית ממש…!

הזוית האישית

מושקלא: אני מאוד שמחה שיש קשר רב דורי מכיוון שגיליתי הרבה דברים שלא ידעתי על סבתא שלי.