מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי מירי ברנץ, הבת הרביעית במשפחה.

אני נשואה ואם לשישה ילדים – חמישה בנים ובת אחת, סבתא ל – 15 נכדים. כיום גרה במושב אבן מנחם.

נולדתי בשנת 1946 בלוב, טריפולי ועליתי ארצה בשנת 1951 ולאבן מנחם הגעתי בשנת 1964.

בלוב, בטריפולי התחילו להרוג נשים, כל פעם שהיו רואים נערה היו חוטפים אותה, היה שם מצב קשה ובגלל זה רצינו לעלות לארץ. עלינו לארץ כל המשפחה בשנת 1951, חוץ מאחותי שעלתה לארץ לפנינו בשנת 1948. הגענו באנייה "גלילה" לחיפה, ומשם למעברה ג' באשקלון. באותה תקופה הייתה תקופת הצנע, היינו מביאים מים מהבאר, אוכל היה בהגבלה. היו נותנים לנו תלושים ולמשפחה בת תשע נפשות זה היה קשה.

אחרי העלייה היה לנו מאוד קשה להסתגל, היה לנו קשה לעבור מארץ שאנחנו מכירים לארץ שאנחנו לא מכירים, היה לנו קשה עם השפה, ומציאת עבודה, אבא שלי היה עובד במה שהיו נותנים לו.  אחרי תקופה של כחמש שנים שגרנו באשקלון עברנו לשומרה – בשנת 1956.

אחי נלחם במלחמת סיני שהתרחשה בשנת 1956 ולאימי היה קשה. כל פעם שהוא היה מגיע הביתה היא היתה רוצה לשמח אותו. באחד הפעמים שהוא חזר היא רצתה להכין לו ספינג', כשהיא שמה שמה את הספינג' בשמן הרותח רציתי להפוך אותם ובטעות שפכתי את כל השמן על עצמי. קיבלתי כוויה בגוף.

בילדותי שמעתי שירי ילדות בערבית ואימא שלי נהגה לשיר אותם כשהיינו חולים וניסו להרדים אותנו וגם בשמחות היינו שומעים שירים בערבית. בתור ילדה הייתי משחקת עם בנות משכונה בחצר של הבית שלי בקלאס, חמש אבנים ובחבל. הייתי יוצאת מהבית ספר, לפעמים, בשביל לעזור בבית, מגיל 10 הייתי עובדת בחקלאות.

התחתנתי בתאריך 1.1.1964 עם בן דודה שלי כשהייתי בגיל 17 בשומרה, לאחר מכן אני ובעלי עברנו לאבן מנחם וכשעוד לא הייתי בת 18, נולד בני הראשון. אני ובעלי גדלנו ביחד וההורים שלי אמרו לי להתחתן אתו וכך היה.

בעלי היה עובד בשתולה בתור נוטע. בתאריך 6.12.1976 עלה על מוקש בזמן עבודתו, באותו יום הטרקטור התקלקל אז הוא הלך ברגל לשתולה. לפני העליה של שתולה, לפני המפעל שיש שם, עלה על מוקש והוא היה לבד. למזלו, הוא לקח את האקדח אתו, אז הוא ירה כמה כדורים ומישהו שמע את היריות ובא לעזור לו ולקח אותו לבית חולים.

אחותי נולדה עיוורת, ובגיל 17 נפטרה. אמרו שהיה לה התקף לב והיא מתה. הרגשתי עצובה לאבד את אחותי בגיל קטן. היה לנו קשה להתמודד עם המקרה ולאימא היה יותר קשה להתמודד עם זה, היא לא רצתה ללכת לאף אירועים שמחים ולא צבעה את השיער שלה.

הזוית האישית

סטרולוביץ נעמה וחייקין אביטל: דרך תכנית הקשר הרב דורי הכרנו את מירי ושמענו את סיפוריה, נהנו לשמוע ולדבר איתה על מה שעברה במהלך חייה. דרך הסיפורים שלה הבנו את איכות החיים שהייתה פעם בשונה מהיום. אנחנו שמחות שזכינו לשמוע אירועים וחלקים חשובים בחייה ואנחנו שמחות שהכרנו אותה.