מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בחיפה בשנת 1937 כבן שני להורים שהתחתנו בעיר וינה בירת אוסטריה בשנת 1932. אמי גיטה לבית שור, נולדה בעיר גומל שברוסיה הלבנה בשנת 1905. סבי מצד אמי, רבי אהרון שור (ואני נקרא על שמו) שהיה רב, איש אמיד ונשוא פנים, דמות ידועה ומוכרת בקהילה היהודית של העיר גומל, החליט לתרום, לרגל הולדת בתו (אמי גיטה עליה השלום), ספר תורה מכובד, בעל עיטורים רבים, לבית הכנסת של העיר.

בעקבות עלית המשטר הקומוניסטי לשלטון בשנת 1918, ברחה המשפחה מגומל, בהותירה מאחוריה רכוש רב, ובתוכו ספר התורה על כל עיטוריו. הם עלו בנמל אודסה שעל שפת הים השחור, על אנייה שהפליגה לעיר קונסטנטינופול (כיום – איסטנבול) שבתורכיה, על מנת להגיע לארץ ישראל. שכן, היו להם קרובי משפחה שכבר הגיעו לפניהם והתישבו במושבה ראשון לציון. אלא ששלטונות תורכיה לא אפשרו להם לרדת מן האנייה ולהמשיך לארץ ישראל, שכבר נכבשה על ידי האנגלים, והפכה להיות ארץ אויב עבור התורכים.

לפיכך נדדה המשפחה, באנייה וברכבות, עד שהגיעה לעיר וינה, בירת אוסטריה. שם, בבית הכנסת של הרובע ה-13, הכירו הורי אמי את הורי אבי שהתגוררו במקום משכבר הימים, והחליטו להשיא את ילדיהם. וכך, אמי ואבי התחתנו בשנת 1932 בוינה. אחי הבכור נולד שם, וכעבור כשנתיים, אחרי השתלטות היטלר על גרמניה, החליטו הורי, שהיו ציונים דגולים, לשים פעמיהם אל ארץ ישראל.

כאמור, אני נולדתי בחיפה בשנת 1937, וכעבור שנתיים עקרה משפחתנו מחיפה לרמת גן, בה העברתי את ימי ילדותי וסיימתי את בית הספר העממי "יהלום" בשנת 1951. משם עברתי ללמוד בבית הספר התיכון החקלאי בפרדס-חנה. היה זה באותם ימים בית הספר התיכון החקלאי היחיד בישראל שהקנה לבוגריו תעודת בגרות מלאה אשר אפשרה להתקבל לאוניברסיטה ללא קושי.

לאחר שרות חובה בחיל האויר, התקבלתי לעבוד במערכת הביטחון, שימשתי במשך שנתיים שומר ראשו של ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון, ולאחר מכן יצאתי ללימודים בצרפת ועם סיומם חזרתי לעבוד בשרות המדינה.

בערב חורף אחד של שנת 1991, ישבתי בביתי בהרצליה, כאשר לפתע מצלצל הטלפון, ואני שומע קול של אישה במבטא רוסי כבד מאד: "הלו, אהרון? אני בלה, אמא שלי מוסיה, סבתא שלי צילה והיא אחות של סבא שלך אהרון. אנחנו משפחה". כלומר, בני דודים מדרגה שנייה. כמובן שמאד התרגשתי, ומיד הזמנתי את בלה להגיע לביתנו כבר למחרת היום. ואכן, למחרת בערב הגיעה בלה, בלוית בעלה מארק, ובנם התינוק ליאוניד בן השנתיים וחצי. בלה, אישה מרשימה בת 37, מהנדסת חשמל במקצועה, ובעלה רתך בעל מבנה גוף מוצק ושרירי.

על מנת להוכיח לי שאמנם קרובי משפחה אנחנו, הוציאה בלה מתיקה צרור מכתבים שאמא שלי כתבה לאמא שלה בשנים שעדיין היו קשרי דואר בין ישראל לבין ברית המועצות. המכתבים כללו גם תמונות של אחי ושלי כתינוק. אין ספק. הוכחות חד משמעיות. ולאחר שסיימתי להתפעל מן התמונות שזו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותן, אומרת בלה: "רגע רגע, יש לי עוד משהו". והיא שולפת מתיקה שקית קטנה עשויה מבד לבד תכול. ידיה רעדו ובעיניה בצבצה דמעה. כולה התרגשות. ואז היא מספרת כי במהלך מלחמת העולם השנייה העיר גומל הופצצה על ידי הגרמנים. בית הכנסת נפגע קשות ובעקבות זאת אף נסגר. כל תכולתו, כולל ספר התורה שסבי עליו השלום תרם בזמנו, הועברה לאחד ממחסני העיריה. מארק, בעלה של בלה בת דודתי, איתר את המחסן, ובאישון לילה, טרם עזיבתם את גומל בדרכם לישראל, התגנב בחשאי אל המחסן, חיפש ומצא את ספר התורה באחת הפינות. נבצר ממנו להבריח את ספר התורה כולו. הוא חתך, במספרי פח שהביא עמו, את שני העיטורים העליונים שעטרו את ספר התורה, החביא אותם מתחת לשכבות בגדיו ויצא ללא פגע מן המחסן שישו ושמחו.

בלה שמה את העיטורים בתוך אותה שקית עשויה לבד תכול, הסתירה אותה במקום מוצנע בגופה, וכך הצליחה להבריח את העיטורים ולהביאם בשלום ארצה. בלה הושיטה לי את שקית הלבד התכולה ומסרה לי אותה: "אתה, אהרון, קרוי על שם הסבא שתרם את ספר התורה לבית הכנסת לפני קרוב לתשעים שנה. שמור על העיטור, ודאג שיעבור במשפחה מדור לדור".

הזוית האישית

זוהי התגלמות הקשר הרב דורי במיטבה. יושב הסבא עם נכדו ומעביר לו סיפור משפחתי מיוחד שהנכד יזכור לאורך כל חייו, ואולי יעביר לו לבנו, וחוזר חלילה.