מאגר סיפורי מורשת

במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי בכיתתנו, הגיעה סבתא איילה, סבתא שלי (נועה). אופק הצטרפה ולקחה חלק פעיל בראיון ובכתיבת הסיפור.

אופק ואני הרגשנו כאילו זו סבתא של שתינו. את הסיפור כתבנו כפי שספרה לנו.

גלגולה של טבעת

סבתא איילה נולדה במרסי שבצרפת בחודש דצמבר 1949. ההורים שלה טוני ויעקב. הגיעו לצרפת ממצרים כאשר פרצה בארץ מלחמת השחרור. סבא רבא שלי, יעקב, גדל באלכסנדריה אביו (יצחק) הגיע ממרוקו ואמו (רבקה) הגיעה מפולין. סבתא רבתא טוני נולדה בקהיר, להורים (שלמה ואלגרה) שנולדו בארץ ישראל והגיעו למצרים אחרי שנישאו. טוני ויעקב הכירו במצרים בזמן שסבתא שירתה בצבא הבריטי. באותם ימים בריטניה שלטה במצרים וגם בפלשתינה היא ישראל. טוני שירתה בחיל האוויר הבריטי, שירות חובה מאחר והייתה לה אזרחות בריטית. חברתה פלורה הזמינה אותה אליה לשבת ושם היא הכירה את אחיה יעקב. הייתה זו אהבה ממבט ראשון בין יעקב לטוני.

כאן מתחיל סיפור הטבעת.

ההחלטה להתחתן הייתה מידית. החתונה נדחתה עד שטוני השתחררה מהצבא. לפני כן סבא רבא יעקב החליט להפתיע את סבתא והכין לה מסיבת אירוסים אליה הזמין את בני המשפחה וחברים. המשפחה של סבא יעקב הגיעה מאלכסנדריה שם הם התגוררו, אל ביתם של בני משפחתה של סבתא טוני שהתגוררו בקהיר.

ההפתעה הכי גדולה הייתה טבעת האירוסים אותה קנה בחנות הכי יוקרתית בעיר קהיר שבמצרים.

הטבעת הייתה עשויה מטבעות זהב, אבן ספיר כחולה ומשובצת ביהלומים. על הטבעת שנקנתה בעיר קהיר ב- 1947 חרות תאריך הנשואים שהם תכננו ,1.6.1947.

טוני ויעקב נישאו בבית הכנסת הגדול של קהיר, בית כנסת "שער השמים". הייתה זו חתונה מהודרת שנחשבה לזיווג מיוחד, שני בני הזוג נשאו את שם המשפחה "כהן" שנחשב מבורך ביהדות. יעקב לבית כהן וטוני לבית כהן.

סבתא טוני אותה לא הכרנו, ענדה את הטבעת שהייתה ידועה בהדרה כמעט עד יום מותה.

כאשר טוני נפטרה, עברה הטבעת לאחותה של סבתא איילה, דודה מלי.

כעבור ארבע שנים, בשנת 2011 נפטרה מלי (ממחלת הסרטן) ואז סבתא איילה קיבלה את הטבעת. הטבעת הייתה החפץ הכי יקר לסבתא. היא הייתה יקרה מבחינת ערכה הכלכלי אבל יותר מכך יקרה מבחינת מה שהיא מסמלת.

זוהי טבעת שמבטאת את הקשר הבין דורי, מסמלת ערכים של אהבה ומשפחתיות. בעיקר את אהבתה לסבא יעקב.

כשההורים של סבתא איילה הגיעו לארץ הם באו בלי רכוש. אבל הייתה להם ילדה מקסימה, סבתא איילה, שהייתה בת חודשיים, והייתה להם הטבעת. מעט כלים שהביאו איתם וכמה תכשיטי זהב הם מכרו. אבל לא את הטבעת. הטבעת כיום בת 72 שנים.

העלייה לארץ והשנים הראשונות

עם פרוץ מלחמת השחרור עלו רוב יהודי מצרים לארץ ישראל וכך גם משפחותיהם של הורי סבתי. חלק מהיהודים היגרו לארה"ב ולדרום אמריקה.

סבתא טוני וסבא יעקב עצרו במרסיי ושם גויסו לעבודה במחנה שעסק בהעלאת יהודים מאירופה וצפון אפריקה לישראל. כאשר נולדה סבתא איילה, הם עלו לארץ ולאחר מגורים קצרים במחנה עולים בחיפה הגיעו לבאר שבע ומאז המשפחה ברובה מתגוררת שם.

הימים הראשונים היו ימים של "צנע", מחסור במצרכים, תנאי מחיה קשים. כדי שלכל משפחה יהיה אוכל ותנאים בסיסיים חלקה הממשלה תלושי מזון וציוד, וכך הבטיחו חלוקה שוויונית בין המשפחות. בהתחלה הם גרו באוהל ולאחר חודשים קיבלו צריף עץ אותו חלקו עם עוד קרובים. רק אחרי 3 שנים זכו לעבור להתגורר בבית אבן. את האוכל בישלו על פתילת נפט. את הנפט קנו ממוכר הנפט ואת החלב ממוכר החלב שמכרו את הסחורה כשהיא נמצאת על גבי עגלות רתומות לחמורים והם מודיעים שהגיעו באמצעות פעמון נחושת.

בהיותה בכיתה א' עברה המשפחה לשכונה חדשה, שכונה ג'. ברחוב המעפילים עברו עליה שנים מאושרות. היא למדה בבית הספר היסודי "דגניה" על שם אם הקיבוצים, בית ספר מיוחד בכך שהשתלבו בו ילדי ותיקים ועולים מתפוצות שונות. כולם היו שווים ונשארו בקשר עד היום.

ילדות מאושרת

ילדותה של סבתא הייתה מלאת חוויות. כבת למשפחה וותיקה בעיר זכתה לראות את העיר בהתפתחותה.

בבית הספר היסודי סבתא איילה הייתה מאד פעילה.

היא הייתה בוועדת בריאות, ועדת קישוט ועזרה למורים בכיתות הנמוכות. סבתא נזכרת בהתרגשות במשחקי הילדות שלה. קלאס, חמש אבנים, חמור קטן, גוגואים וסבלנות. תופסת, מחבואים ושלום אדוני המלך היו ממלאים את שעות אחה"צ בהרבה שמחה וכיף.

יותר מכל אהבה סבתא לקרוא, מאחר והיו לה הרבה ספרים בבית, היא הקימה ספריה ואפשרה לילדי השכונה להחליף ספרים בימים שלא הייתה ספריה בבית הספר או ספריה עירונית.

סבתא הייתה חברה בתנועת הצופים ומגיל צעיר נטלה חלק בתוכניות חברתיות שונות כמו מבצעי התרמה ועזרה למשפחות נזקקות. היא השתתפה בתיאטרון הילדים של באר שבע ולמדה בקונסרבטוריון העירוני קלרנית.

הבית של סבתא איילה היה מלא חברים תמיד. כולם אהבו לבוא לשם בגלל המטעמים המיוחדים של סבתא רבתא טוני. חומוס ביתי ומיונז שהכינה לבד, עוגיות מלוחות (כעכים) וסלט מטבוחה היו מתחסלים ע"י החברה. זה היה בית פתוח חם ואוהב.

חוץ מזה היה להם טלפון!!! טלפון חוגה שהיה מאד נדיר אז בבתים. מהטלפון הזה היו מתקשרים לחברים מבתי ספר אחרים. במיוחד הבנות שרצו להרגיז את הבנים בבית הספר שלהם והתחברו לבנים מבתי ספר אחרים.

את לימודי הנגינה בקונסרבטוריון העירוני החלה בהיותה בכיתה ו'. איכשהו הצליחה להתמיד בהם למרות שחבריה תמיד ירדו עליה בגלל המוסיקה הקלאסית שניגנה. ההתמדה הזו השתלמה ואת השירות הצבאי העבירה ב"תזמורת צ.ה.ל". היום סבתא מנגנת בתזמורת כלי הנשיפה העירונית של באר שבע.

השכלה וקריירה

אחרי שלמדה בביה"ס היסודי דגניה עברה למקיף א' שהיה אז התיכון הממלכתי היחיד בעיר. סבתא למדה באוניברסיטת בן גוריון, מדעי התנהגות וייעוץ חינוכי לתואר ראשון, ופסיכולוגיה חינוכית לתואר שני. במהלך כל שנותיה המשיכה סבתא ללמוד ולקדם את ידיעותיה בקורסים והשתלמויות.

במשך 15 שנים עבדה סבתא כיועצת בבתי ספר. בהמשך הקימה וניהלה במשך 10 שנים את ביה"ס ביישוב הקהילתי להבים. תפקידה הבא היה ניהול פרויקט של משרד החינוך לקידום המגזר הבדואי. במסגרתו פעלה להכשרת מורים, הכשרת מדריכים והעצמת מנהלים כל זאת למען קידום הישגים במגזר הבדואי.

משם המשיכה לתפקיד מפקחת על בתי"ס יסודיים ותיכוניים במשרד החינוך. בין השאר הייתה מפקחת בעיר אשדוד, בבאר שבע, בערד, באופקים, בדימונה ובנתיבות.

סבתא ראתה את העבודה החינוכית כשליחות. גם היום שהיא כבר גמלאית היא ממשיכה לעסוק באופן חלקי ובהתנדבות בקידום תלמידים בעלי קשיי למידה במסגרת אגודת ניצן.

אימהות

סבתא נישאה לסבא ברוך בהיותה בת 25. הם הכירו בבית ספר בו עבדו שניהם. סבתא הייתה יועצת וסבא מורה לחינוך גופני.     סבתא לא רצתה אותו בהתחלה אבל הוא לחץ ולא וויתר. אחרי חודשיים של היכרות הוא הציע לה נישואים והיא נכנעה.

נולדו להם 3 בנים, תאומים – אייל (אבא של נועה) ועופר, ועידן "הקטן". שלושת הבנים הם האושר הגדול של סבתא.

"הפרויקט הכי מוצלח שלי" היא מכנה אותם. ילדים מוכשרים, כל אחד מצליח בתחום עיסוקו, המכבדים כל אדם, בנים למופת, בני משפחה מדהימים וחברים למופת. סבתא איילה גאה בבניה על היותם אבות למופת ודודים שקשורים לאחייניהם. היום יש לסבתא שבעה נכדים וכולם מסבים לה גאווה ואושר עצום.

סבא ברוך וסבתא איילה התגרשו אבל נשארו חברים טובים. תמיד חוגגים יחד אירועים וחגים ונמצאים עם הילדים והנכדים בכל עת שזקוקים להם.

אין על הפנקייקים, השניצלים והאורז של סבתא. אין על המתנות והציורים של סבא.

חזרה לטבעת…

כשסבתא איילה נישאה היא ביקשה מאמה, טוני, את הטבעת.

טוני לא נתנה לה. סבתא לא הבינה למה ואז טוני הסבירה כי גם מלי רצתה את הטבעת כשהתחתנה. "יש לי שתי בנות והן שוות, אי אפשר שאתן לאחת ולשנייה לא".

במשך השנים נעלמה הטבעת פעמיים, פעם סבתא טוני שכחה אותה אצל אחותה בחיפה ולקח זמן עד שאחותה מצאה אותה. פעם נוספת היא חשדה שהמנקה לקחה אותה. אחרי שהיא איימה עליה בתלונה במשטרה הופיעה פתאום הטבעת במקומה הרגיל – בקופסת התכשיטים. עד היום לא ברור מה קרה בדיוק. כמובן שהמקרים האלו גרמו לסבתא רבה אי שקט אדיר.

בשנת 2005 סבתא טוני חלתה ואז מלי אחותה של סבתא לקחה את הטבעת, טבעת האירוסים של סבתא טוני.

סבתא איילה מאוד נעלבה ופרץ ריב גדול בין האחיות. טוני נעצבה מאוד וניסתה להרגיע את הבנות. איילה שהייתה האחות הבכורה ויתרה כהרגלה. ואז טוני קראה לה והוציאה מארנקה צמיד זהב אותו רכשה עשרים שנה קודם לכן ונתנה לה אותו. בנוסף הורידה שרשרת מצווארה והעבירה אותה אליה. מאותו יום עונדת סבתא איילה את הצמיד והשרשרת. בשנת 2007 נפטרה סבתא טוני. טבעת הארוסים של סבתא נשארה אצל מלי. כל פעם שהאחיות נפגשו צביטה קלה אחזה בסבתא איילה כי הטבעת הייתה בעצם הדבר שהכי סימל והזכיר את טוני. למרות הצביטה מאז שטוני נפטרה הקשר בין האחיות התחזק והן הפכו לחברות הכי טובות.

בשנת 2010 חלתה מלי במחלה ממארת. סבתא איילה ליוותה אותה בסוף ימיה במסירות אין קץ.

בשנת 2010 מלי נפטרה. כלותיה של מלי באו לאיילה ומסרו לה את הטבעת, טבעת האירוסים של סבתא טוני.

מאותו היום סבתא עונדת את הטבעת, הצמיד והשרשרת. ולא מסירה אותם ממנה.

הזוית האישית

אופק: נהניתי מאוד בפרויקט הקשר הרב דורי ולמדתי המון על סבתא של נועה (איילה). איילה השתדלה לתת לי הרגשה שאני הנכדה שלה. ההנאה הייתה רבה וחבל שהקשר הרב דורי נגמר!

נועה שפירא: נהניתי מאוד בפרויקט עם סבתא שלי והשותפה שלנו לפרויקט (אופק). במהלך הפרויקט צברתי המון חוויות ומתוכם כמה שאי אפשר לשכוח. היה לי מאוד כיף בפרויקט וחבל שהקשר הרב דורי נגמר!

סבתא איילה: זכיתי לקחת חלק בפרויקט הקשר הרב דורי. המפגש הקבוצתי עם התלמידים והסבים היה מרגש ומעניין. הפרויקט זו חוויה מרגשת ומעניינת, להכיר אנשים בעלי רקע שונה ומעניין. לצד זה, היה מרגש לפגוש את הילדים בני הדור של נכדתי, ילדים איכותיים, סקרנים, בעלי ידע רחב, המכבדים את הזולת ואת הבוגר בפרט. ילדים מלאי אהבה ורוך כלפי סביהם וסבתותיהם. ההשתתפות בפרויקט זכתה אותי בחיזוק הקשר עם נכדתי. אני מקווה כי הצלחנו ולו במעט לתרום ולשמור על המורשת ולגאוות הילדים בהשתייכותם למשפחת האבות. תודה גדולה ליפעת שנצחה על כל העשייה המופלאה בכשרון רב וברגישות ייחודית תוך יצירת קשר עם התלמידים המוכיח מה מערכת החינוך יכולה לעשות. אני מרגישה היום שייכת למשפחת ביהס אילן רמון.