מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

גירוש יהודי רומניה

סבא עזריאל ואני
תמונה בצעירותו
על עצמי

שמי עזריאל שוורצמן. נולדתי ברומניה, בשנת 1947.

אני בן יחיד. עליתי לארץ ישראל עם הוריי בשנת 1959. בישראל גרנו במעברה בקריית טבעון. עברתי לגור בחיפה, לאחר נישואיי עם אשתי, יהודית. עבדתי במפעל לתרופות בשם "תרו" עד שפרשתי בגיל פנסיה. את שירותי הצבאי עשיתי בחיל החימוש, ושירתתי במילואים עד גיל 53 וסיימתי בדרגת רב טוראי.

תמונה 1

תולדות הוריי

שם אבי הוא יעקב. הוא נולד בשנת 1908 בעיר ידיניץ, שבבסרביה. (שלטון רוסי עד 1918 ואז הכריזו שלטונות בסרביה על עצמאות ואיחוד עם רומניה עד 1940. לפי דרישת ברית המועצות הסובייטי, חזרה בסרביה לשלטון רוסי). אבי יעקב, התייתם מאביו בגיל צעיר ונאלץ לכלכל את אמו ואת אחותו בעצמו. יכולת ההישרדות, העצמאות והנחישות עזרו לו מאוחר יותר לקיים את עצמו ואת משפחתו החדשה.

בגיל 13 החל אבי לעבוד בחנות בדים בתור חניך, ושם החל בהדרגה להתקדם עד שבשנת 1938 התמנה למנהל החנות. בשנה זו גם התחתן עם אמי, טמה. בשנת 1940, כאשר הרוסים חזרו לבסרביה החנות שבה עבד אבי הוחרמה על ידי השלטונות הרוסים והפכה להיות חנות עבור הצבא הרוסי. אבי נשאר לנהל את החנות במתכונת החדשה.

שם אמי הוא טמה. היא נולדה בשנת 1910 בעיר ידיניץ, שבבסרביה. להוריה הייתה חנות סיטונאית לדברי מכולת, שעברה בירושה. לאביה בנוסף להיותו בעל חנות, הייתה לו הסמכה לרבנות. לעיתים, בעת הצורך, היה נותן ייעוץ בענייני כשרות לשכנים הקצבים. אמי זכרה הרבה שנים לאחר מכן סיכות שאביה נתן לקצבים. אמי עבדה בחנות של אביה עד פרוץ המלחמה.

המסע של הוריי מתחילת מלחמת העולם השנייה

בתחילת מלחמת העולם השנייה, בעת כניסת הכוחות הגרמנים בשיתוף הכוחות הרומנים היו לאבי שתי אפשרויות בריחה: אחת האפשרויות הייתה להצטרף לכוחות הרוסים שנסוגו לתוך רוסיה בתור עובד שקם רוסי והאפשרות השנייה היתה לברוח מהכיבוש. אבי בגלל שאמי לא הסכימה להיפרד מאחותה וממשפחתה, החליט לקנות עגלה וסוס, ולברוח מהכיבוש. הם יצאו לדרך, אך לאחר יום-יומיים השיגו אותם הכוחות הרומנים, והחרימו להם את העגלה והסוס. הרומנים לקחו את בני המשפחה הזקנים והחלשים בכלי תחבורה שלהם, הורידו אותם וירו בהם. אחרי זה התחיל הסיוט של הליכה ברגל בהשגחת החיילים הרומנים אשר האיצו באנשים ללכת לכיוון מקום הריכוז שלהם  בשם "טרנסניסטריה", בתנאים קשים של חוסר מזון ושתייה. דבר זה יצר מצב שאנשים החליפו טבעת יהלום יקרה, תמורת פרוסת לחם אחת. ההליכה נמשכה ימים רבים, אנשים נפלו מהרגלים, סבלו מרעב ומאפיסת כוחות. בסופו של דבר, הביאו אותם הרומנים למקום שיוכלו להתיישב שם, אבל הכמות של האנשים שהגיעו לעיירה הייתה גדולה יחסית לבתים שהיו צריכים לאכלס אותם.

השהייה בגטו

לאחר מאמצים הצליחו אבי, אמי ודודיי למצוא מקום להיות בו. יעקב, אבי, בזכות כישוריו להישרדות בהיותו יתום לאביו, והצורך לפרנס את משפחתו, כישורים אלו עמדו לזכותו גם בעת הזו שהיה צריך להתחיל מאפס, לקיים את משפחתו תוך כדי רדיפת הרומנים. הוא הצליח לכל אורך הדרך וגם במקום שהיו בו לסחור בבגדים, תכשיטים ועוד, ולקיים את המשפחה הגדולה שלהם (אבי, אמי ודודיי). בהמשך לשהייה שלהם בגטו, אבי הכיר יהודי מקומי, שבזמנו הבריח את משפחת הצאר, ובנוסף לתשלום שקיבל, נתנו לו סט סכו"ם מזהב כתוספת על שביעות רצונם.

במשך הזמן אבי ו"המבריח" הפכו לשותפים לעסקים. באחת הפעמים כאשר אבי נסע לקנות מוצרים שונים, נתפס על ידי המשטרה האוקראינית. ביאושו התחבר עם מפקד המשטרה (אסיר לשעבר), הסכים לקבל תמורה לשחרורו זוג מגפיים חדשים, במקום מגפיו המרופטים. בפעם אחרת, אבי נלקח במרמה לרכבת של אנשים שהיו מיועדים לעבודות פרך. (אף אחד לא חזר משם). בדרך, אבי שוחח עם השומר בדלת של הרכבת ושיחד אותו כדי שהוא יקפוץ מהרכבת. הסיכום היה שהוא ישאיר לשומר את הכובע שלו כדי שהשומר יטען שהוא ניסה לתפוס אותו, אבל הוא תפס רק את הכובע, ואמנם כך היה לאחר שאבי קפץ מהרכבת עם תחילת הנסיעה שלה, הוא מצא את עצמו באיזור של צומת רכבות שלא הייתה לו מוכרת.

הוא המשיך ללכת מיואש מאוד כי הוא לא ידע מה יקרה בגורלו. למזלו, ראתה אותו אישה אוקראינית זקנה, והבינה מיד שהוא יהודי חסר אונים, והיא התנדבה לעזור לו. היא לקחה אותו לביתה, נתנה לו לאכול ובבוקר, היא שלחה אותו עם מישהו מהכפר עם עגלה חזרה למקום האכלוס שלהם. בדרך, כאשר הם נוסעים בשיירה של עגלות, אבי ישב בעגלה שכללה: ארבעה גלגלים ושני קרשים ארוכים ששמשו לשבת עליהם. בהמשך הדרך, היו צריכים לחצות גשר מעל נחל ועליו הייתה עמדת שומרים גרמנים. כאשר הם החלו להתקרב לכיוון הגשר, אבי חשב שהגיע סופו, מפני שאם הם עוברים עם העגלה על הגשר הצר, לא יהיה סיכוי שהשומרים לא יבחינו שהוא יהודי. בהמשך, כאשר אבי מנסה להתכווץ ככל היותר הוא מתפלל: "שמע ישראל", קפצו כמה דגים מהנחל והשומרים רצו אל תחת הגשר לראותם מקרוב, כך לשמחת אבי, הם עברו את הגשר בשלום. אחרי חזרתו למקום מגוריו, בגטו, אמי הלכה לעמוד בתור, ולקבל כמה תפוחי אדמה שחולקו על ידי החיילים הרומנים. ללא הודעה מוקדמת, אחד החיילים היכה את אמי עם כת הרובה בבטנה. לאחר כמה שנים, בשנת 1947, כאשר נולדתי, גילו גידול של כשני קילוגרמים בבטנה. (כתוצאה מהמכה שקיבלה בזמנו).

היציאה מטרנסניסטריה

האפשרות  של הוריי לחזור למקום הולדתם לא קסמה עליהם כי לפני המלחמה הם השתייכו  למפלגה הציונית-"אחדות העבודה, פועלי ציון", שהכשירה אנשים לעלות לארץ ישראל על ידי לימוד השפה העברית וחקלאות. דבר זה היה מנוגד לתפיסה הקומוניסטית של השלטונות הרוסים בזמנו. מסיבה זו, הוריי החליטו להצטרף לתושבים הרומנים שחזרו לביתם ברומניה, ולזייף את מקום הולדתם. כך הם הגיעו לדורוחוי ולהתיישב בה. בשנת 1944, התכנית שלהם הייתה להתיישב ברומניה, ומשם להגר לארץ ישראל. בשנת 1951 הם הגישו בקשה לעלות לארץ ישראל אך הרומנים לא אישרו. בפעם הנוספת, הגישו בקשה, שבע שנים לאחר מכן, אבל רק שנתיים לאחר מכן, בשנת 1959, התקבל אישור היציאה לארץ ישראל.

העלייה לארץ ישראל

בחודש פברואר, 1959, לאחר תלאות העזיבה ברומניה, הגענו לארץ. בשדה התעופה אבי הצליח לשכנע את נציג הסוכנות היהודי לתת לנו מקום מגורים באזור חיפה- שם גר אחיו. יצאנו לכיוון מקום מגורנו העתידי, שהיה במעברה ליד קריית טבעון. המסע לשם היה בטנדר פתוח ובו שישה אנשים, היינו שתי משפחות. מזג האוויר היה חורפי. הגענו עייפים ורצוצים למעברה כאשר באמצע עומדות כמה נשים שצועקות אחת על השנייה. קיבלנו צריף עשוי מאסבסט ללא שירותים. השירותים היו בחוץ. במיוחד בבוקר היה תור גדול להיכנס לאחד מהם. הציוד שקיבלנו היה שלוש מיטות, שלושה מזרנים, שלוש שמיכות צמר לכל אחד, פרימוס אחד, מנורת נפט אחת (מאחר ולא היה חיבור לחשמל), דמי מחייה, כל אחד קיבל שבע לירות ליום. בית הספר שהייתי אמור ללמוד בו, היה מרוחק מהמעברה קרוב לארבע קילומטר בהליכה. למחרת, אבי דאג למקרר קרח ולתנור חימום על נפט. הוא נסע לתל-אביב לקרובי משפחה, כדי שיעזרו לו למצוא מקור פרנסה. אבי התפרנס בתחילת דרכו בארץ  ממכירת שעונים לשענים. במעברה המשכנו לחיות כשנה עד שהוצע לנו מקום מגורים בתוך קריית טבעון, שנבנה במיוחד עבורנו.

תמונה 2

 

החוויה הישראלית שלי: 70 שנה למדינה

ביקור בנחל עמוד ולינה –

בכיתה ח', השתתפתי במסגרת תנועת ה"צופים". בחופשת פסח, יצאנו לטיול בנחל עמוד לצד הדרך המובילה לצפת. המסלול החל במבנה של משטרת עין טינה (משנת 1936-1939) שנועדה לשמור על טחנת השאיבה שבעין יקום. במקום ניתן לראות את העיר צפת ואת נחל מירון הנשפך לנחל עמוד. בדרך, עברנו על פני מעיין הנובע כל ימות השנה, ומבנה משאבות גדול לידו, שנועד בזמן המנד"ט הבריטי שמספק מים לעיר צפת. פגשנו שרידים של טחנת קמח בשם "איסכנדריה". אחרי כמה שעות הליכה, עשינו הפסקה לארוחת צהריים. לאחר מכן, המשכנו בהליכה לכיוון הכפר הדרוזי "סאג'ור".

בכפר זה קיבלו אותנו בזרועות פתוחות, ובהכנסת אורחים נהדרת, הופתענו ממנה מאוד. (מאחר ולא היינו מודעים למסורת "הכנסת אורחים" הים תיכונית. כל זה בזכות ראש שבט ה"צופים" שלנו שהיה בעבר קצין בכיר במשמר הגבול והרבה תושבים שירתו יחד איתו. לאחר מכן חילקו אותנו לבתים בקבוצות של כמה ילדים, אכלנו ארוחת ערב עם המשפחה המארחת. בסיום הארוחה הזמינו אותנו לסיבוב אצל נכבדי הכפר. בכל בית כיבדו אותנו בקפה ובממתקים. האירוח כלל גם ריקודי הורה בסגנון דרוזי. בסוף הביקור כל קבוצה חזרה למשפחה המארחת שלה לישון. יום למחרת קיבלנו ארוחת בוקר ונפרדנו ממארחינו.

הזוית האישית

סבא – שמחתי להשתתף בפרויקט הקשר הרב דורי, כי ניתנה לי ההזדמנות לקבל את כל תשומת הלב של נכדתי, על קורות המשפחה שלי לדורותיה. יישר כוח!

אני – מאוד נהניתי בפרויקט, הפרויקט גיבש וקירב ביני לבין סבא. מאוד נהניתי להקשיב וללמוד על סיפורו של סבא. למדתי עליו, על הוריו… אני מאוד שמחה שהתנדבתי להיות בפרויקט.

מילון

סרביה
חבל ארץ היסטורי במזרח אירופה, שהיה שייך לרומניה ומוקדם יותר לנסיכות מולדובה.

ציטוטים

”"דע מאין באת"“

הקשר הרב דורי