מאגר סיפורי מורשת

הסיפור המשפחתי מתחיל מתהליך של קיבוץ גלויות שהתרחש באלכסנדריה שבמצרים. הסבא של סבא שלי מצד אבי, נולד בעירק לבית משפחת רז'ואן. משפחה שהגרה לארץ ישראל אך, הסבא שקראו לו מנשה הגיע למצרים לבדו כשהוא בן שתים עשרה בלבד. המשפחה של סבא של סבא שלי, משפחת גאוטה הגיעה לאלכסנדריה מכיוון מרוקו טוניס. להורי הסבא שלי קראו, יחזקאל וברטה ונקראו משפחת מנשה בשל טעות ברישום השם של סבי, שהפכו את השם משפחה לשם פרטי. סבא שלי נולד באלכסנדריה, והוא בן שביעי והאחרון של המשפחה. סבא יליד פברואר שנת  1949, נולדבמהלך מלחמת העצמאות כאשר צבא מצרים נלחם בישראל. החל משנת 1948 הידרדר המצב הכלכלי של יהודי מצרים, שעד אז היה במצב טוב מאוד, והיהודים היו האליטה של האוכלוסייה המצרית. השפל במצבם היה, כאשר פרצה מלחמת סיני בשנת 1956 בין ישראל לבין מצרים אז, גורשו כל יהודי מצרים, ומרביתם עלו לארץ ישראל, בניהם משפחת מנשה, שבנתה את ביתה החדש בבאר שבע.

זכרונות ילדות מאלכסנדריה

הזיכרון הראשון שזכור לסבא שלי הוא מתקופת עסק הביש. כאשר המודיעין הישראלי, גייס מספר צעירים, לעשות מעשי חבלה במצרים, על מנת, להביא לסכסוך בין  המצרים לבריטים, שרצו לעזור למצריים ובכך למנוע את עזיבתם של הבריטים. החוליה נתפסה, וחלק ממנה הוצא להורג, והיתר נידונו למאסרי עולם. בשנת 2019 הלכה לעולמה מארסל ניניו שהייתה, חברה בחוליה ושוחררה מהמעצר במצרים, רק אחרי שש עשרה שנות מעצר. הזיכרון של סבא שלי, היה הפחד של המשפחה מגל המעצרים שעשו המצרים בקרב כל הצעירים בני עשרים בערך, בכל רחבי המדינה. אחי הגדול היה בן עשרים, היה חשש גדול שהוא יעצר. זיכרון נוסף היה במהלך מלחמת סיני כאשר, אלכסנדריה הופצצה מהאוויר, וכל העיר הייתה חייבת להשאר בחושך מוחלט במהלך הלילה. קריאות "טפו אל נור", הפירוש שלו זה כבו את האורות, הרעידו את כל העיר. לאחר שהמלחמה הסתיימה הגיעו צווי גירוש לכל יהודי מצרים והם, הועלו על אוניות כאשר היו חייבים להשאיר את כל הרכוש מאחוריהם, והותר להם לקחת רק מזוודה עם ארבעה עשר קילוגרם לאיש, וללא כסף בכלל. האוניה הביאה אותנו למרסיי שבצרפת למחנה עקורים, ומשם המתנו לעליה לארץ ישראל. ממחנה העקורים, הגענו לארץ כעולים חדשים, וקיבלנו דירת עולים בבאר שבע. שם סבי בילה את ימי ילדותו בסביבה אוהבת ומחבקת.

ישראל שלי

בבאר שבע גרנו תשע נפשות בדירה קטנה וצפופה של ארבעים מטר. אך, זה לא שינה דבר ובעיקר היינו מאושרים, כי לא היו הבדלים בין כל תושבי העיר. למדנו בכיתה שהיו בה עולים חדשים מכל רחבי העולם. מצפון אפריקה, אירופה, אסיה, ושוב קיבוץ גלויות. היינו, צריכים ללמוד שפה חדשה, ובעיקר, לדבר ולתרגם את ההורים שלנו שהתקשו ללמוד עברית. ביום הראשון שהגענו לבית הספר המורה שאלה אותנו את שמותינו. עניתי לה שקוראים לי ז'אקי, ישר אמרה לי אתה יעקב ולא ז'אקי. ילדה שישבה לידי קראו לה זויה המורה אמרה לה מעכשיו את זהבה, לילדה אחרת קראו פייגלה המורה אמרה לה מעכשיו את ציפורה, וכך שונו שמות כל הילדים לשמות עבריים. זאת הייתה תופעה שהתרחשה בכל הארץ על פי, הוראה מפורשת של ראש הממשלה דוד בן גוריון, על מנת ליצור את הישראלי החדש הרחוק מגלויות. בבית הספר למדנו לימודים רגילים אך, בנוסף היו כל מיני פעילויות למשל למדנו לרקוד ( ריקודי עם), היה מגיע  מורה לריקוד יחד עם נגן אקורדיון ( כי לא היו טייפים), וזה היה חלק משמעותי בהנחלת התרבות הישראלית החדשה. היינו, יוצאים להרבה מאוד טיולים מה שהכניס לנו את אהבת ארץ ישראל דרך הרגליים.

שהתבגרנו חבורות הנערים התפלגו לשני סוגים: אלה שהלכו לתנועות הנוער, והאחרים נקראו החברות הסלוניות. חברה סלונית זה חבורה של נערים שלא הלכו לתנועות הנוער ובעיקר, הרבו לרקוד ריקודים מערביים כמו טנגו, וולס, מה שהיה אסור בתכלית האיסור, על ילדי תנועות הנוער, בגלל, שזה היה סמל לתרבות מערבית אמריקאית קלוקלת. גם היה אסור על ילדי תנועות הנוער ללבוש מכנסי ג'ינס, שזה היה שיא התרבות האמריקאית המעוסה ( ברור שכיום התרבות המערבית היא השולטת והמקובלת ). כמו כן, באותה תקופה הייתה, חלוקה נוספת לשניים. אוהדי קליף ריצ'רד כנגד אוהדי אלביס פרסלי, זה היה ממש קרבות רחוב, התנצחויות בין שתי הקבוצות. בתנועות הנוער חינכו אותנו להגשמת הרעיון הציוני, לאהבת ארץ ישראל, לתרומה ולנתינה. המטרה להביא את הנוער לשירות צבאי, ולהתיישבות חקלאים, בעיקר להצטרף לקיבוצים. אחרי התיכון הצטרפתי לגרעין נח"ל להצטרפות לקיבוץ, שם פגשתי את סבתא נאורה, ומאז אנחנו ביחד כבר ארבעים ושמונה שנים. מה שנחלתי בנעורי משמש אותי עד היום. אני רוקד ריקודי עם, בעיקר אהבת ארץ ישראל דרך הרגליים וכיום אני מורה דרך שמטייל בכל הארץ.

הזוית האישית

 סבא יעקב: אני מרגיש שהתקרבתי אלייך יותר כשאת יודעת את ההיסטוריה של המשפחה.

בר: נהנתי מאוד להיפגש עם סבא ולשמוע את סיפורו.