מאגר סיפורי מורשת

סבתא שושנה דוד מספרת:

נולדתי בתאריך 14 ביולי 1952 בטבריה. כילדה שחיה בגטו מתוחם לתימנים בלבד, שכונה צמודה, שכונה אשכנזית.

החיים כילדה

בגיל 5 עברתי לחדרה, ומאז זה היה כל עולמי, בית הספר שלנו היה מיועד רק לתימנים שכולם דתיים. הייתי ילדה שובבה ומרדנית,  הדרך הזו הובילה אותי לגלות עולם חדש, את העיר חדרה ששם יש מכוניות, חנויות שונות  ובעיקר חנויות צעצועים שעד אז אני בניתי את הצעצועים שלי בעצמי. מהיום שהכרתי את העיר הפכתי להיות מרדנית והרגשתי מרומה שהפכו את עולמי לעולם צר. אז התחלתי להיעלם מבית הספר לטובת העיר, לרצות שיהיו לי דברים אישיים. אם חשקתי בקשת לראשי הלכתי עם חברה שמרדה כמוני ופשוט לקחתי אותה מבלי לדעת שאני עושה דברים שאסור.

כמובן שקיבלתי עונשים בבית הספר על ההיעדרויות שלי. בינתיים עולמי סוער מהידיעות החדשות שצברתי אבל גם החלו ההתנגשויות עם המשפחה והביא לידי ביטוי את הקשר הרב דורי והעמיק את הפער ביני ובין משפחתי.

העזיבה לכפר סבא

בגיל 15 הפסקתי עם כל השקרים. ארזתי מזוודה ויצאתי לעולם הגדול עם מכתב על השולחן. הלכתי לתחנת האוטובוס עם מזווה ביד, אמרתי לעצמי: "האוטובוס הראשון שיגיע אני אעלה עליו" אף על פי שלא ידעתי לאן הוא יגיע. בסיום הנסיעה, מצאתי את עצמי בעיר כפר סבא.

ילדה מותשת, רעבה ובלי בית, בלי אנשים שאני מכירה, בלי מקום עבודה, בלי כסף ובלי ידע בסיסי איך מסתדרים בעולם עם הרבה אנשים מארצות מוצא שונות. אז גם נתקלתי בגזענות ואפליה בין המזרחיים ואשכנזים. זה לא קל, הרבה מלחמות כדי להתקיים בסביבה. אז הבנתי את פער הדורות שהיה קיים ביני לבין ההורים וכמה קשה היה להם. ניסיתי להבין את כל הקונפליקט שהיה לי עם הורי וחוסר ההבנה ההדדית שהייתה קיימת, ומשם ניסיתי לשרוד ולהיות חלק מהקהילה.

מקום עבודתי הראשון

ידעתי שאני חייבת למצוא לעצמי מקום עבודה ובית שאוכל לשים בו את הראש לנוח. החלטתי ליישם זאת והתחלתי לחפש מקום עבודה, היה לי קצת ידע בתפירה ולמזלי מצאתי עבודה במקצוע זה. תוך כדי עבודתי שאלתי אנשים שעובדים יחד איתי, אם הם מכירים בית קטן שאוכל להשכיר ואכן מצאתי מקום קטן להתגורר בו הייתה לי מיטה ופתיליה שאוכל להתחמם בימים הקרים. ככה החזקתי מעמד שנה.

המסע הבא לחיפה

כעבור שנה בהגיעי לגיל 16 החלטתי להמשיך את המסע שהתחלתי ולעבור לעיר אחרת וכך מצאתי את עצמי בחיפה, אך שם לא התמזל מזלי ולא הצלחתי למצוא עבודה וקורת גג. הייתי ילדה שמסתתרת בכדי שלא יפגעו בה. ראיתי כמה מוסדות ממשלה ונכנסתי לאחת מהן, בניסיון לקבל עזרה. הסברתי להם את מצבי אך הם לא רצו לעזור לי, לאחר שהייתי נואשת איימתי עליהם שאם הם לא יעזרו לי אני אעשה שטויות ורק אז הסכימו לעזור לי, הם ארגנו לי מקום לישון וגם סידרו לי עבודה, התנאי שלהם היה שאתגייס לצבא.

פגישתי הראשונה עם בעלי לעתיד

בהמשך חיי הכרתי את בעלי לעתיד שעם המוצא שלו תמיד היה לי סכסוך בגלל צבעם. הוא היה אשכנזי ואני התימנייה. כאשר החלטנו להתחתן, שוב נתקלתי בגזענות מצד הוריו, הייתה התנגדות לנישואים בגלל צבע עורי, ובגלל שאנחנו לא מאותו המוצא. החלטנו להילחם שנינו ולמרות ההתנגדויות התחתנו ולקח זמן עד שקיבלו אותי כמו שאני.

בית התינוקות בעפולה

במקום שאתגייס לצבא נולדו לנו שני ילדים לתפארת: בת שקראנו לה לימור ובן שקראנו לו ברוך. לבתי לימור נולדו שתי בנות ולבני ברוך נולדו בן ובת.

בגיל 16 התגלתה לי  העובדה כי בגיל שנתיים הייתי בבית תינוקות בעפולה תקופה מסוימת ואז החזירו אותי הביתה ולאחיי הייתי כמו זרה. בבית התינוקות בעפולה ששם נעלמו חלק מילדי תימן. אני בת להורים תימנים לא הבנתי איך יכול להיות שאני הייתי בבית הילדים בעפולה, אם היו לי הורים! ומדוע כששולחים לי מכתבים מהצבא ובמקום לרשום את שמי: שושנה תוהמי רשמו את השם: שושנה בוסי. כך בעצם גיליתי את היותי בבית הילדים. שאלתי את הורי לסיבות שמות המשפחה השונים שנתקלתי בהם ומדוע הייתי בבית תינוקות? התשובה הייתה מתחמקת ומאז הפסקתי לשאול את משפחתי. היו מספר שנים שרציתי מאוד לדעת מדוע הייתי שם ולמה לא הייתי בבית כמו כל אחיי ואף ניסיתי לברר את הנושא אך הבירוקרטייה עייפה אותי, ולא היה לי כוח או אפשרות להילחם בממסד הגדול, והחלטתי להמשיך בחיי מבלי לחפש את עברי.

בתמונה יש אבן בזלת מלפני שמונים שנה שעליה טוחנים: עגבנייה, כוסברה, פלפל חריף ושום. טוחנים את כל זה עם האבן הקטנה. זו אבן בזלת בצורה אובלית כעורה. אז כל המשפחה (12 ידיים) אוכלים מתוך האבן. וזה המעדן שכולם אוהבים. כל מטבח תימני חייב שיהיה לו את האבן הזו בבית.

 שושנה מספרת:

הזוית האישית

מאי שמש וניקול אורונוב שמעו את סיפורה המרתק של שושנה דוד.