מאגר סיפורי מורשת

שמי דניאל רובר, נולדתי בשנת 1954 למשפחה נוצרית-אוונגליסטית אדוקה בעיר וויין שבמדינת נברסקה שבארה"ב. אני אח בכור ל-5 אחים ואחות. גודלה של המשפחה מצביע על האדיקות הדתית של הוריי. בילדותי הלכתי  לבית הספר הנוצרי בעיר והייתי  חלק מילדי המקהלה הכנסייתית שאליה הלכה המשפחה.

בגיל 7 התייתמתי מאבי וחמש שנים לאחר מכן ארזה משפחתי את חפציה ועברה למיניסוטה שם מצאה אמי עבודה כמורה להיסטוריה. לימודי ההיסטוריה היו אורחים של קבע בבית הרוברים והם אלו שהביאו בסופו של דבר לשינוי בחיי.

למדתי בתיכון המקומי אבל פשוט שנאתי את המקום. לא הייתי הטיפוס שיכול לשבת וללמוד ולמרות זאת, השיעור היחיד שאליו הייתי נכנס היה שיעור ההיסטוריה שבו הכרתי את היהדות והתחברתי אליה. מעבר להיסטוריה של עם ישראל כעם הנבחר, מצאתי שלכל אורך ההיסטוריה היהודים מופיעים כגורם שנוכח בצורה כזו או אחרת. ממלכות קמו ונפלו אבל העם הקטן הזה היה שם ותמיד היה לו תפקיד חשוב, וזה סקרן אותי.

הקשר עם הרבי

בגיל 17 התגייסתי למודיעין חיל האוויר האמריקני ועברתי לבסיס חיל האוויר באל-פאסו שבטקסס. הבסיס היה בגודל של עיר שלימה, ואני – בשילוב של שעמום ורצון להכיר את ההיסטוריה של היהודים אותם כמעט לא הכרתי מקרוב, נמשכתי לבית הכנסת שבבסיס. פגשתי שם את קצין הדת הצבאי פיליפ סילברסטיין ודיברנו במשך שעות. השיחות אתו יישבו את דעתי ונתנו לי תשובות לשאלות רבות על החיים ועל משמעותם. המעניין הוא שדווקא פרט שולי לכאורה שמצאתי בבית הכנסת – העיתון היהודי מניו-יורק ה'ג'ואיש פרס' היה זה שפתח לי יותר מכל צוהר לחיים יהודיים. דרכו הכרתי מושגים, ספרים ועולם שלם. זה היה הצינור שלי לחיים מלאי משמעות שרציתי להכיר ואפשר לומר שיותר מהכול, העולם המופלא שהעיתון הראה לי, זה מה שגרם לי להתגייר.

בקיץ הראשון שלי במחנה הצבאי הגיעו למחנה שני בחורים חב"דניקים, שנשלחו על ידי הרבי מליובאוויטש להביא אור של יהדות בימי החופש שלהם לחיילים היהודים באל-פאסו. כמי שקרא באופן קבוע את ה'ג'ואיש פרס' ידעתי על היציאה של מאות בחורי חב"ד ליהודים שגרים במקומות נדחים וחיכיתי שיבואו גם לאל-פאסו. הרבה חיילים יהודיים שהיו בבסיס לא ידעו בכלל מי הם ולמה הם הגיעו אלינו, אבל דווקא אני, הגוי, ידעתי, ובשבילי כל יום שהייתי במחיצתם היה חוויה שאיפשרה לי לראות מקרוב חיים יהודיים גם במאה העשרים.

"אני יודע, אתה צריך אוכל כשר"

בעקבות השירות הצבאי, נשלחתי בשנת 1973 לחזית בצפון ווייטנאם וזה גרם לי להתקרב ליהדות עוד יותר. השקט שהיה שם והעובדה שאף אחד לא מכיר אותי נתנו לי זמן מצד אחד, ואפשרות להתנהג כיהודי מהצד השני בלי שיטרידו אותי.

כמובן שהמרחק מכל קהילה יהודית היה חסר, אבל כיוון שעוד לא הייתי יהודי בפועל – העובדה שהתפללתי ללא מניין לא ממש הפריעה לי. למרות זאת השתדלתי לשמור בכל הכוח על כל מה שיכולתי. הלכתי עם כיפה וציצית ולמרות מסך החשדנות שעלה בהתחלה באופן טבעי, השתדלתי לשמור על כל חוקי היהדות. אחת הבעיות הקשות שהתמודדתי מולם הייתה הכשרות אבל היא נפתרה בנס. יום אחד נכנסתי לחדרי כדי לבשל לעצמי אוכל כשר כשלחדר נכנס פתאום זקן סיני שהיה אחראי על תחום המטבח בבסיס. פניתי אליו וביקשתי שייתן לי סירים ומחבתות פרטיים כדי שאוכל להתמודד עם "בעיית אכילה המצריכה דיאטה מיוחדת" אבל להפתעתי הזקן ענה "אני יודע, אתה צריך אוכל כשר".

התברר שהזקן שמגיע משנחאי, התגורר ברובע בו שוכנו כמה ישיבות – ביניהם ישיבת חב"ד – בתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא הכיר מושגים ביהדות וכשראה אדם עם כיפה וציצית הבין שאני יהודי דתי. הזקן נרתם לעזרתי, סייע בכל הכוח וארגן לי חדר פרטי וארון עם מנעול שלתוכו הכנסתי כלי בישול שהביא לי.

חצי שנה לאחר מכן התגיירתי ועליתי לארץ ישראל ללמוד בישיבה בכפר חב"ד. התאהבתי בארץ וידעתי שביום מהימים אקים בה את ביתי. בגיל 22 חזרתי לבית אמי במיניסוטה, שם הכירו לי בחורה יהודייה מהעיר סיינט-פול ונישאנו.

במיניסוטה עבדתי כשוחט בהמות וכמשגיח כשרות. אהבתי עבודות כפיים ונהגתי לכרוך את הסידורים הקרועים שמצאתי בבית הכנסת. מלאכה זו היא שעמדה לצדי מאוחר יותר. אני אדם שאוהב לעשות ולתקן ולכן קיבלתי על עצמי לכרוך את ספרי הקודש הקרועים. כיוון שאהבתי את מלאכת הכריכה, ולאחר שראיתי פרסום של "בית הספר לאומנות הספרים במיניסוטה", החלטתי ללמוד את התחום באופן מקצועי. בית הספר הציע לימודי כריכה, אומנות, תיקון ועוד. בשעתו לא חשבתי להתפרנס בתחום זה. אבל משמיים התגלגלו הדברים אחרת והעובדה שדאגתי לתקן את הסידורים, לשם שמיים, הביאה פרנסה מכובדת לי ולילדיי בהמשך החיים.

נולדו לנו ארבעה ילדים (מתוך ששה) וחודשיים לפני לידת הילד החמישי, בשנת 1987 עלינו לארץ, לא לפני שעברנו בניו-יורק וקיבלנו את ברכת הרבי. חמש שנים התגוררנו בירושלים כשאני עובד ככורך באחת ההוצאות לאור התורניות הגדולות בארץ, הוצאת מאזניים-וגשל ואז החלטנו לעבור לכפר חב"ד. רצינו שהילדים שלנו יגדלו באווירה חסידית אותנטית שמשולבת בחיים מיוחדים כפי שרק כפר חב"ד יכול להציע.

בשנת 2002 נכנסו שני בני, בנצי ונפתלי לעסק ומינפו אותו. הם החלו לשווק אותו לעולם הגדול ומוציאים מידי חודש משלוחים לכארבעים יעדים בעולם מלבד כמה מאות נוספים פעם או כמה פעמים בשנה.

הזוית האישית

סבא דניאל: "פעם בשנה אני נוסע למיניסוטה, כדי לפגוש את אמי הזקנה וחמשת אחיי. למרות שגדלנו במשפחה דתיה, אני היחיד שבסוף יצא דתי… ולא סתם דתי אלא יהודי, אבל למרות הכל הם מתחשבים בי מאוד ומעריכים אותי.