מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ב- 1946, בוואסלוי שברומניה, לאבא שלמה (סלו) ואימא שרה (סלי).שני הוריי שרדו בקושי את השואה, ושניהם איבדו את בני זוגם הראשון במלחמה.לאבי הייתה בת מאשתו הראשונה, כך שלמעשה כשנולדתי, הייתה לי אחות חורגת המבוגרת ממני בכ- 16 שנים.

הזיכרון הראשון שלי, מגיל ילדות, הוא מבטן האוניה שהביאה אותנו לארץ ישראל בשנת 1950. הייתי אז בן 4. אני זוכר שהאוניה הטלטלה והתנדנדה בים הסוער ואימי המסכנה, שסבלה ממחלת ים, שכבה במיטתה (מיטת קומתיים, למעלה…) עם בחילות והקאות. אני לעומת זאת, בכיתי רוב הזמן כי ביקשתי לאכול את המאכל האהוב עלי, קציצות במיץ עגבניות, שכמובן לא היה בנמצא. באוניה הסתובבתי רעב רוב הזמן. בישראל שיכנו אותנו במחנה אוהלים של עולים חדשים, ליד נתניה. אני זוכר שבחורף היה לנו קר וגשם טפטף עלינו מבעד ליריעות האוהל.

 

אחותי החורגת הצטרפה בחו"ל לתנועת "השומר הצעיר" ועלתה ארצה לפנינו, כשהיא בהריון מתקדם, עם בעלה ועם חבריה לתנועה. הם הגיעו לחופי ישראל באוניית מעפילים, כעולים לא חוקיים. הבריטים ששלטו אז בארץ, לא הרשו לנוסעים לרדת מהאונייה. הם הפנו את האונייה לאי קפריסין הסמוך בו הקימו מבעוד מועד מחנה מעצר גדול עבור העולים הלא חוקיים. אחותי ובעלה שהו שם בתנאים קשים.

לילה אחד החליטו מספר בחורים וביניהם בעלה של אחותי, לנסות לברוח מן המחנה ולהגיע בכוחות עצמם לארץ ישראל (אז נקראה "פלסטינה"). הם חפרו מתחת לגדר ונמלטו. אך הזקיף שבעמדת השמירה זיהה אותם ופתח לעברם באש. בעלה של אחותי נפגע ונפל לא רחוק מהגדר. הוא נותר שם ללא עזרה במשך כל הלילה עד שנפטר. אחותי צפתה במתרחש, חסרת אונים, מבעד לחלון הצריף בו התגוררה.

בסופו של דבר, לקראת סיום השלטון הבריטי בארץ ישראל, הורשו כל העצורים לעלות ארצה. אחותי, יחד עם חבריה לתנועה, הקימו בנגב את קיבוץ "מגן", ונלחמו בכנופיות הערבים שניסו לגרש אותם משם (כנופיות אלה כונו אז "פאדאיונים").

בקיבוץ ילדה אחותי את ביתה הבכורה מרים.

 

לאחר שנתיים במחנה העולים ליד נתניה, הוריי שמחו מאוד כשבישרו להם שזכינו בדירה משלנו בשכונת "הדר יוסף" שבתל אביב. דירת חדר וחצי, פצפונת, אבל שייכת לנו! היינו מאושרים. המתנה הראשונה שקיבלנו מאחותי, הייתה "פריז'ידר"- זה היה מקרר שבחלקו העליון היה תא קטן, לתוכו הכנסנו בלוקים של קרח שהיו מקררים את מעט המזון שהיה בו. אני הייתי אחראי לקניית הקרח בחנות, בשוק של הדר- יוסף (כיום המרכז המסחרי של הדר יוסף).

אבי היה המפרנס היחיד, הוא עבד כשף במסעדה בתל אביב, אך השתכר מעט. אימי הייתה אישה חולנית ועסקה רק בעבודות הבית. כסף תמיד חסר לנו. אני זוכר שכדי לקבל זוג אופניים, כמו שהיה לכל חבריי, נאלצתי להמתין זמן רב, עד שהקנייה התאפשרה. חיינו בצמצום רב!

בבית הספר היסודי בו למדתי, "דוד ילין", נתגלה כשרוני המוסיקלי בשיעורי חלילית. המורה לנגינה המליץ בחום להוריי שאלמד לנגן על כלי נגינה רציני יותר ואפתח את כישוריי בתחום זה.הואיל ולהוריי לא היו האמצעים לממן את לימודי המוסיקה, פנתה אימי אל אחיה העשיר בטורונטו שבקנדה לסיוע. הוא הסכים לעזור, וכך קנו לי כינור והתחלתי ללמוד נגינה אצל מורה ידוע בתל אביב.החברים בשכונה באותה תקופה לא ממש פרגנו לי. האווירה והתרבות בקרב הצעירים של אז לא ממש כללה חיבה יתרה למוסיקה קלאסית, ולכן, תקופה זאת לא זכורה לי כנחמדה מבחינה חברתית. לא הייתי הילד הכי מקובל… התביישתי להראות עם הכינור מחוץ לבית ואבי נאלץ לא פעם לשאת אותו עבורי בדרך אל תחנת האוטובוס, אל שיעור הנגינה, כשאני צועד הרחק מאחור.

למרות הקשיים האלה, התקדמתי יפה בתחום הנגינה, ניגנתי בתזמורת נוער כסולן, ניגנתי בפני כל הורי ומורי בית ספרי בטקסים שונים ואף סיימתי את הקונסרבטוריון (בית ספר גבוה למוסיקה) בהצלחה.

משסיימתי את בית הספר היסודי, המשכתי לתיכון לאומנויות "תלמה ילין", אותו סיימתי עם תעודת בגרות, גם בנגינה.למרות ההצלחה הרי שלקראת סיום לימודיי בתיכון הגעתי למסקנה כי אינני רוצה להפוך את המוסיקה לקריירה שלי בחיים, כמובן למורת רוחם של הוריי ודודי בחו"ל.

את אשתי, מרים, הכרתי כשלמדנו בבית ספר תיכון, במסיבת ליל שבת אצל חברים. היינו חברים גם בתקופה ששהיתי בחו"ל, בטורונטו, אחרי השרות הצבאי, למטרת לימודים באוניברסיטה. בארץ הייתה תקופת מיתון ולהוריי לא היה כסף למימון הלימודים. המשכנו לשמור על קשר באמצעות משלוח מכתבים ותמונות. אז לא היו טלפונים ניידים.אני התגוררתי אצל דודתי, התחלתי ללמוד אדריכלות ומרים למדה הוראה בסמינר למורים.

תכננו תכניות ורודות לעתיד משותף לפיהן מרים תסיים את לימודיה, תוסמך למורה ותבוא אליי לטורונטו כדי שנתחתן, נעבור לגור יחד, כשהיא תעבוד כמורה בבית ספר יהודי באזור ואני אוכל לסיים את לימודיי. אבל, תכניות לחוד ומציאות לחוד. קרובי משפחתי, שלמעשה מימנו את שהותי בחו"ל, סברו שזכותם להכתיב לי את המשך חיי ולכן החליטו שעליי לסיים קודם כל את לימודיי, למצוא עבודה נאותה, ורק אז אפשר לחשוב על נישואין. הכל לפי הספר. מאחורי החלטה זאת עמד גם ניסיון שלהם לשדך לי בחורה קנדית יהודיה.כעסתי מאד על התנהגותם והתעקשותם וקבלתי החלטה נועזת: לעזוב הכל ולחזור לישראל. מאחר ולא היה לי כסף לקניית כרטיס טיסה, מצאתי עבודה בשעות הערב במפעל לייצור כסאות משרדיים, וכך חסכתי פרוטה לפרוטה, השארתי משפחה כועסת מאחור, לאחר ששהיתי במחיצתם כמעט שנה, ושבתי אל חברתי וארצי, חודשים ספורים לאחר מלחמת ששת הימים, בשנת 1967.

עם שובי ארצה, מאחר ולא הייתה לי אפשרות כספית להמשיך בלימודיי, התגייסתי לצבא הקבע לתקופה של שנה, בעזרתו של אחיה של מרים, שעשה קריירה כאיש צבא. במהלך שירותי הצבאי הגשמנו, מרים ואני, את חלומנו והתחתנו.

במהלך השנים נולדו לנו 3 ילדים: פזית, הבכורה, כיום אימא לשלושה ילדים , ליאת, אימו של אורי ושל שלושת אחיו, ולבסוף, לאחר מספר שנים נולד בן הזקונים, שלומי, כיום אב לשניים.

במהלך שרותי הצבאי קרה דבר חשוב נוסף שהשפיע על כל מהלך חיינו, התחברתי עם חייל שקישר אותי עם חברו הטוב, בן למשפחה ששלטה בזמנו על בנק דיסקונט, וכך הגעתי לעבוד בבנק בו עשיתי קריירה מפוארת בת 36 שנים. פרשתי לגמלאות מהבנק בסוף שנת 2004, וכיום, מזה כ-8 שנים אני מכהן כדירקטור במועצת המנהלים של חברה ציבורית. אך יותר מכל אני מכהן כסבא לנכדיי האהובים והמקסימים, תשעה במספר (כן יירבו…).

 באהבה רבה,

אלברט רודיך.