מאגר סיפורי מורשת

שמי צפרא סגלמן (בלכר). נולדתי בקיבוץ כפר מנחם ב-18.09.1950 בבי"ח "קפלן" שליד העיר רחובות. בת זקונים להורי, נחמה וחיים בלכר ממייסדי הקיבוץ. אחותי הבכורה רינה מבוגרת ממני בשמונה שנים ואחי יהודה בארבע שנים. אבי חיים, בן ליהודה לייב בלכר (פחח בגולה ואיכר בארץ) ולדובה גינזבורג, גדל בנובוגרודק שבפולין והיה בן חמישי למשפחה בת 8 ילדים. עד גיל 14 למד ב"חדר", ואחר כך בביה"ס "תרבות". בגיל 18 בשנת  1929 עזב את הוריו, שני אחיו הקטנים, את הדת ואת כל חבריו ועלה לארץ ישראל להיות חלוץ בקיבוץ, בארץ כבר היו ארבעת אחיו הגדולים. שנה לאחר מכן עלו ארצה להתישבות ב"פרדס חנה" גם שני הוריו ושני אחיו הקטנים.

אמי, נחמה ליפצק, גדלה בעיירה סופוצקין שבפולין למשפחה אמידה. הייתה להם חנות למוצרי בשר ותחנת קמח. היו לה עוד 4 אחיות ואח. אמי עלתה לארץ לבדה במסגרת תנועת "השומר הצעיר" בשנת  1935 כשהיתה בת 22.

כל משפחתה הענפה של אמי שנשארה בפולין, נספתה בשואה – הוריה ציפורה ויהודה, שתי אחיותיה הבוגרות חנה ובתיה, בעליהן ושלושת ילדיהם. אחיה יהודה, אשתו ושני ילדיו, ושתי אחיותיה הצעירות הייגה ורייכל. כמו כן כל דודיה ובני דודיה הרבים. אמי נחמה, שכולם קראו לה נחמצ'ה, הגיעה בארץ לגרעין קיבוץ "הדר" שהתארגן להקים את קיבוץ כפר מנחם. אבי חיים ואמי נחמה הכירו והתאהבו זה בזו בארץ, בקיבוץ "הדר".

מיום הולדתי עד סיום בית הספר התיכון, גדלתי וחונכתי בקיבוץ כפר מנחם בחינוך המשותף. כל השנים הייתי  בבית משותף עם ילדים בני גילי שאיתם הייתי עושה הכל. (אכילה, רחיצה, בילויים, לימודים, שינה, משחקים וכו). לבית הורי הייתי מגיעה מדי יום אחר הצהריים לשלוש ארבע שעות בלבד. אין לי שום זיכרון של פעילויות יצירה מיוחדות שנהנתי לעשות בגן או בבית הספר. ביתם של חיים ונחמה, שני הורי ז"ל, היה תמיד בית מלא חום, אהבה, ונתינה, אבל כנראה שלא הייתה להם כל כך רגישות ליצירה. לא זוכרת את עצמי אף פעם עוסקת בביתם ביצירה, או שהם מעודדים אותי לזאת, ולא חושבת שבכלל היו בביתם חומרים לכך. זוכרת שאהבתי לנסות לצייר קצת בעיפרון (בעיקר דמויות אדם), אך מעולם לא הייתי מהילדות (כמוך, רותי למשל) שיש להן צורך תמידי ליצור וכשרונן בזאת בולט. לעומת זאת זוכרת את עצמי כבר כילדה קטנה תמיד מאוד רגישה לאסתטיקה. זוכרת שהייתי בוחנת בקפידה ומתלהבת מיופיו, צורתו, וצבעיו של כל פרח, עץ, עלה, אבן, ענן, צל וכו'. זוכרת גם שתמיד הייתי בוחנת בעניין צורות מבנה שונות וחפצים למיניהם.

בסיום בית הספר התיכון בשנת 1969, עשיתי שנת שירות בהתנדבות למדינה כמדריכה בקן השומר הצעיר בצפון תל אביב. כיוון שמסיבות בריאותיות לא יכולתי לעשות בסיום שנה זאת שירות צבאי, רציתי להתחיל ללמוד מקצוע לחיים. לא הייתי מהנערות שכבר בילדותן יודעות מה הן רוצות להיות בבגרותן. מאוד התלבטתי עם עצמי ולכן הלכתי לייעוץ מקצועי ב"מכון הדסה" בירושלים, איתם קיבלתי את ההחלטה ללמוד להיות מורה למלאכת יד ויצירה במדרשה למורי מלאכה ואומנות בגבעתיים.(עברה בסיום לימודי למכללת "בית ברל").

כיוון שבשנים ההן הנסיעה לתל אביב הלוך וחזור מידי יום הייתה הרבה יותר בעייתית מהיום, הקיבוץ היה שוכר לסטודנטים שלו חדר בקרבת מקום הלימודים וכך גם לי היה  חדר בביתה של אישה מבוגרת בגבעתיים במשך שלוש שנים ברציפות. מהר מאוד אישה מקסימה זאת, בנה, ומשפחתו שגרו בצמוד אליה, נהפכו לחברים מאוד טובים שלי, ממש כמו משפחה שניה, מה שמאוד הנעים והקל עליי את כל תקופת לימודי שם.

מאוד נהניתי משלוש שנים אלו. מאוד אהבתי את מקצועות הלימוד המעשיים הרבים שנחשפתי אליהם לראשונה – ציור, שרטוט, קרמיקה, עץ, מתכת, תפירה, סריגה, מלאכת מחשבת וכו'. גם את המקצועות העיוניים שהיו נחוצים לתעודת ההוראה, פסיכולוגיה, דידקטיקה וכו'. סיימתי את בית הספר כחניכה מצטיינת ובמפתיע במסיבת הסיום הוענק לי מענק כספי מנציג משרד החינוך. כנהוג אז, מסרתי את המענק הזה במלואו לקיבוץ.

משנת 1975, בה סיימתי את לימודיי, עד שנת 1990, עבדתי בעבודות חינוך ותרבות שונות בקיבוץ. במשך כל השנים האלו, תמיד הפעלתי אחר הצהריים, בנוסף ליום עבודה מלא, חוגים לכיתות שלמות בגילאי בית הספר היסודי.

זוכרת שבשנים הראשונות השקעתי רבות בשילוב לימודי הליבה (חשבון היסטוריה שרטוט תנ"ך וכו) דרך פעילויות היצירה בחוגים. למשל זכור לי שבניתי עם אחת הכיתות את "תיבת נח" ובהתייעצות עם המחנכת שילבתי שם תרגילי חשבון ושרטוט שמתאימים לנלמד בכיתה. סיום הפרויקט היה השטה חגיגית של "התיבה" בבריכת השחייה של הקיבוץ.

זכור לי גם שבמשך שנים רבות הייתי נוהגת לעשות עם ילדי הכיתות הבוגרות יותר בביה"ס היסודי שטיחי קיר שהיו מורכבים מריבועי בד באותו הגודל. כל ילד רקם את שמו ועיטר כרצונו את הריבוע שקיבל. חיבור כל הריבועים יצר שטיח כיתתי יפה ומיוחד שהיה תלוי אחר כך במשך שנים במקום בולט ומרכזי ב"בית הילדים" שלהם – הבית המשותף בו הילדים בני אותו הגיל היו גרים וישנים בשנים ההן. חלק משטיחים אלו שמורים עדיין בארכיון הקיבוץ.

בשנת 1990 התחלתי ללמד יצירה ואומנות בבית הספר התיכון האזורי בכפר מנחם "צפית". לימדתי שם עד שיצאתי לפנסיה בשנת 2017. במהלך השנים בניתי ב"צפית" סדנת יצירה מאוד גדולה, נעימה, עשירה בחומרים ומזמינה לעבודה, השקעתי בה אין סוף שעות מזמני החופשי. ביליתי בה המון ימים ולילות ארוכים לתכנון, בנייה, איסוף ומיון חומרים ויצירה. היו שנים שהייתי עושה בה אחר הצהריים חוגים גם לילדים שהתארגנו והגיעו מהאזור. למרות שחוגים אלו היו אחרי שעות העבודה שלי, תמיד התשלומים עבורם הלכו לבית הספר. תמיד הייתה לי משכורת סמלית קבועה מהקיבוץ. אותה משכורת כמו לכל חברי הקיבוץ בשנים אלו.

כמה שנים לפני שיצאתי לפנסיה התחלתי לעשות במקביל להוראה ב"צפית" גם חוגי יצירה פרטיים לילדי ביה"ס היסודי. עד היום אני ממשיכה בחוגים אלו. בשנים האחרונות הצטרפו גם ילדים מכפר-הרי"ף ומרבדים. בהתחלה לא שילמתי על הסדנא. ומאז שהקיבוץ הופרט אני שוכרת אותה ומתנהלת כ"עוסק פטור".

חושבת שאין משפחה בקיבוץ שלפחות ילד אחד שלה לא למד אצלי או בביה"ס היסודי, בתיכון או בחוגים. רוב ההורים של ילדי הקיבוץ שלמדו אצלי בחוגים בשנים האחרונות, ושלומדים אצלי היום, היו בעבר תלמידי. מאוד נחמד ומרגש לנו להיפגש היום בתחילת או בסיום החוג, ולהעלות זיכרונות משותפים בפני ילדיהם.

כיוון שאני עובדת באופן מאוד פרטני, בחוגים שלי תמיד היו מקסימום 9 ילדים. גם בקבוצות קטנות של 5 ילדים אני לרוב לוקחת עזרה (בתשלום) של בוגרי החוג שלי מהתיכון.

לשמחתי ב-3 השנים האחרונות (2021-2023) זכיתי שהעוזר הקבוע שלי 2-3 פעמים בשבוע היה דותן, נכדי הבכור (אחיה הבכור של רות) שלמד במגמת האומנות והיה מאוד מאוד אהוב על הילדים. נוסף לכישוריו האומנותיים המאוד גבוהים, הוא בנה איתם קשר קרוב וחברי מיוחד שתרם עוד רבות לאווירה המאוד נינוחה, פתוחה, זורמת ונעימה שבחוגים. העבודה המשותפת בחוגים מאוד קירבה בינינו. דותן נאלץ להיפרד מאיתנו עם גיוסו  לצה"ל. גם נועה, האחות של דותן ורות, עוזרת לי לעיתים בחוגים, אך לא באופן קבוע.

משנת 1972, השנה בה התחלתי ללמוד לתעודת מורה למלאכת יד, ועד היום, לא הפסקתי לקחת קורסים למיניהם בתחומי יצירה שונים ועסקתי באומנות ובהוראת אומנות במסגרות מאוד שונות זו מזו בארץ ובחו"ל. חלק מהקורסים שלקחתי במשך השנים היו בתחומים: עור, עץ, משי, קליעה, נייר, אריגה, הדפס אומנותי, פיסול סביבתי, פיסול רך, עיצוב, תולדות האומנות ועוד.

אלו חלק מהעיסוקים הקשורים לאומנות בהם עבדתי :

1972-1975 – לימודים למורה מוסמך בכיר במדרשה למורי מלאכה ואומנות בגבעתיים

1990 – 1975- הוראת יצירה ואומנות בבית ספר היסודי בכפר מנחם והעברת חוגים. 1982 -1980 – רכזת חגים ותרבות בקיבוץ.

1990-2017 – הוראת אומנות ויצירה בבי"ס התיכון האיזורי "צפית" בכפר מנחם.

1992 -1990 – הוראת יצירה ואמנות בתיכון האזורי "צפית" והעברת חוגים ושילוב אומנויות לילדי האזור.

1991- 1990 – ניהול האומנות במחנה "רמה נועם" – רשת מחנות רמה העולמי, פעילויות שונות ברשת "רמה" במהלך השנה.

1993(16.6-16.8) – שליחה מטעם הסוכנות היהודית, לניו-יורק כמנהלת סדנאות האומנות במחנה הקיץ"תל-יהודה" של "יהודה הצעיר".אירגון "הדסה" העולמי. נסעתי עם כל המשפחה למחנה.

1995-1996 – חוגי עיצוב בסיבים לנוער שוחר מדע ואומנות במכללת "אחווה".

1995-2002 – הדרכה בקייטנות וארגון מפגשי יצירה בנושאים שונים במשך השנה בתל"ם, תנועה ליהדות מתקדמת.

2002-2004 – הקמה וניהול חוגי יצירה לילדי האזור במושבים "סגולה" ונווה מבטח.

2004-2007 – תואר .B.E.D בהתמחות בחינוך מיוחד כיתות א'-י"ב.

2015-2017  – הוראה בתגי"ל – (תגבור יום לימודים) ב"בית מרים" ברחובות ובמרכז רייך ביבנה לילדים עם מוגבלויות ראיה מכל האזור.

2012- 2024 – חוגים פרטיים אחה"צ לילדי כיתות א'-ו' מהקיבוץ ומהאיזור.

כאמור במשך השנים למדתי ועסקתי במגוון גדול מאוד של תחומי יצירה. התחום אליו התמסרתי הכי הרבה במשך מספר שנים, ובו גם הצגתי במספר תערוכות בארץ ובחו"ל, היה תחום הפיסול הרך – עיצוב ויצירת תמונות מבדים, עורות, רקמה ועוד חומרי טקסטיל למיניהם.

אלו התערוכות בהן הצגתי:

1989- השתתפות בתערוכה קבוצתית ב"בית ציוני אמריקה".

1990- תערוכת יחיד ב"מוזיאון השפלה" בכפר מנחם.

1991- גלריה "תמרו" בהרצליה.

1994- השתתפות בתערוכה קבוצתית בפרויקט "ארט פוקוס" ב"מוזיאון הארץ".

1995- השתתפות בתערוכה קבוצתית ב"גלריה אהרון" בוושינגטון D.C ארה"ב

1995 – תערוכה בגלריה של המרכז היהודי בוושינגטון  D.C.ארה"ב. (תמונה מס30)

2001 – תערוכת יחיד במרכז היהודי בניו-ג'רסי ארה"ב.

מיום שסיימתי את התיכון ובמיוחד מאז שהתחלתי את לימודי לתעודת מורה לאומנות, תמיד הייתי מאוד פעילה בתחום זה בחיי הקהילה בקיבוץ בנוסף ללימודי או לעבודתי השוטפת. בעיקר הייתי עושה פעילויות יצירה שונות בחגי הקיבוץ. למשל במשך שנים הקיבוץ היה חוגג את חג הסוכות בסוכה אחת ענקית על דשא חדר האוכל. הסוכה הייתה מחולקת למשפחות ותמיד לפני תחילת הטקס המשפחות היו מקשטות את הסוכות שלהן. לעיתים הייתה גם תחרות על הסוכה היפה ביותר. במשך שנים לא זכיתי כמעט לשבת עם משפחתי בסוכה וליהנות יחד איתם מהחגיגה. הייתי עסוקה רוב הזמן בארגון, פיקוח, הדרכה וחיסול כל פינות יצירת הקישוטים השונים שהכנתי והיו פזורים בשטח לפני תחילת טקס החג ובמהלכו.

כמעט בכל חג היו נעזרים בי ובסדנא שלי להכנת קישוטים, אביזרים, תלבושות ומתקנים למיניהם לחגים, חנוכה, פורים, פסח, יום העצמאות, שבועות וכו'. במשך כל שנה הייתי עושה מדי פעם גם פעילויות מיוחדות לקשישים, לנוער ולילדי הגנים וביה"ס.

כיוון שהיה לי חלום לטייל בחו"ל עם כל משפחתי הגרעינית, בעלי וילדי, ולא היה לי די כסף לזאת, הלכתי למבחנים של הסוכנות היהודית להדרכה במחנות קיץ בחו"ל. חיפשתי וכיוונתי למחנה גדול שאוכל לשלב בו את כל בני משפחתי.

לשמחתי בשנת 1993 נמצאתי מתאימה להישלח מטעמם לחודשי הקיץ לניו-יורק כרכזת סדנאות האומנות במחנה הקיץ "תל יהודה" שהיה שייך ל"יהודה הצעיר" ולארגון "הדסה" העולמי. הצלחתי לארגן שגם אורי בעלי יעביר במחנה זה סדנא לעבודה בעץ. לשם כך חידשתי שם את סדנת הנגרות ששנים לא עבדו בה והכנתי לו כבר בארץ את כל התוכניות, הדוגמאות והחומרים לעבודה. במחנה היו 80 אנשי צוות ו -280 חניכים בגילאי ביה"ס תיכון.

אורי ואני עבדנו שם חודש שלם בלי הילדים שנשארו בקיבוץ עם הסבים והדודים. רק בחודש השני, אמצע יולי, הם הצטרפו אלינו. נטע שהיתה בת 17 עבדה בטיפול בילדים הקטנים של צוות המדריכים, חן (6.5.) הייתה חלק מקבוצה זאת, ואילן (15+) הצטרף לקבוצת חניכים בני גילו.

בסיום המחנה שכרנו רכב ועשינו טיול משפחתי גדול ומקסים בחוף המזרחי של ארה"ב. דטרויט, מפלי הניאגרה, דיסנילנד באורנלדו, ניו יורק, וושינגטון די סי, ועוד.

כולנו, כולל אותי שעבדתי שם מאוד קשה, מאוד נהנינו מתקופת המחנה ומהטיול שאחריו. קיץ זה יישאר תמיד חרוט בזכרון כל בני המשפחה כחוויה של פעם בחיים. חוויה נפלאה! ייחודית! ומאוד עוצמתית מכל היבט אפשרי – חברתי, יצירתי, משפחתי, תרבותי.

בכל מקום בו לימדתי או הדרכתי במהלך חיי, אם זה ילדי גן, ילדי ביה"ס יסודי, תיכון, אנשים בוגרים או קשישים, כולל בחוגים שאני מעבירה גם היום לילדים בגילאי ביה"ס היסודי מהקיבוץ, ההרחבה ויישובי האזור, תמיד תמיד המאפיין העיקרי בכיתה/סדנא שלי הייתה האווירה המיוחדת של קשר חברי בלתי אמצעי שלי עם תלמידי ושלהם איתי. ממש לא דומה לקשר האופייני בין מורה לתלמיד. לכן אולי תמיד רבים מתלמידי אהבו לשתף אותי בחוויות האישיות והמשפחתיות שלהם. לכן כנראה, בעיקר בחוגים, תמיד חשוב לי לפנק אותם גם באיזה פרי או ממתק ובתה צמחים, שנקטפו מגינתי ומגינת הסדנא, שנהפך לאחד מסמלי החוג. זאת כנראה גם אחת הסיבות שתמיד הילדים מתלוננים שהחוג קצר מדי, וגם הסיבה שבגללה אני לא יודעת להקפיד לסיים את השיעור/ חוג/ סדנא בזמן.

הסדנאות בהן לימדתי, ובעיקר בהן עשיתי חוגים, משמשים אותי לעיתים עד היום גם לפעילויות משפחתיות שונות כמו: סדנא משפחתית עם הילדים והנכדים ליציקת נרות, סדנא להכנת חנוכיות, צביעת בגדים (טאיי דיי), אביזרים ותחפושות לפורים וכו'.

הרגישות לאסתטיקה, אהבת העצוב והיצירה, והאמונה הגדולה במעלותיהם המגוונות היכולות לתרום רבות לכל אחד/ת מאיתנו, חדורים בי עמוק עמוק ומלווים אותי בכל מקום.

אני מאמינה בלב שלם שאין ילד או איש בוגר שלא אוהב ולא מסוגל ליצור. חושבת שפשוט יש כאלו שלא נחשפו לזאת מספיק, או שנחשפו לא בצורה ובדרך המתאימה והנכונה בדיוק להם. זאת אחת הסיבות שבגללה בחרתי לעשות בגיל 54 תואר בחינוך מיוחד. משתדלת תמיד לראות כל ילד, גם את הנורמטיבי ביותר כביכול, כאינדיבידואל מיוחד במינו הזקוק לחינוך מיוחד "התפור בדיוק לפי מידותיו".

מאחלת לעצמי עוד שנים רבות של הנאה מהעיסוק ביצירה, וכמו כן עוד שנים רבות של אפשרות ללמד, להעניק ולשמח ילדים ומבוגרים, תוך כדי למידה מתמדת מהם.

* סרטון  שצולם בסדנת היצירה שלי, בה אני מלמדת  בכפר מנחם:

הזוית האישית

רות:  אני שמחה שסבתא הגיעה להיות איתי. המשיכי להיות יצירתית ושנעשה יחד דברים. צפרא: מאד נהניתי. שמחתי על ההזדמנות לחשוף בפני רות נכדתי את האווירה והתנאים השונים לגמרי בהם גדלתי. מאחלת לה שתלמד ותתפתח ותעסוק במה שהיא אוהבת .