מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

גיבורים של יום חולין

מתן וסבא אמיר בביה"ס
זנגולה טעם של פעם
מחיר הגאולה ששלמו הורי, הם מתת אל מי יתן שנהיה ראויים לה

עלייה והתיישבות –  גיבורים של יום חולין
נולדתי בבגדד בירת מדינת עיראק ועדיין טבועים בי זיכרונות ילדות של בית אבן גדול בו גרה כל המשפחה הורים, דודים ודודות סבים וסבתות.עודני זוכר את החצר הגדולה, את הגג הענק, את ארוחות הבקר שאבא דאג להגיש לי מידי בוקר, את טעמו של ה"קיימר" (שמנת חלב טהורה) מעורב בטעמה של ה"זנגולה" (בייגלך בצק מטוגן בשמן עמוק ממולא במי סוכר ובדבש), את ההכנות לפסח ולשבועות, את הביקור בבית הכנסת, את הביקורים בחנות הבדים של אבא ובעיקר את המינקת, השכנה המוסלמית, שהניקה אותי יחד עם בנה.  
ובן לילה, משפחה שלמה, של שלשה וארבעה דורות,  תינוקות , ילדים-נכדים ונכדות, הורים-אבות ואמהות, סבים וסבתות ואף סבא וסבתא רבא, קמה ועזבה את כל שהיה לה. את בית האבן בו חיו כולם במעורבות משפחתית תומכת. את העסקים המשפחתיים שפרנסו בכבוד את כל בני המשפחה. 
את השכנים והחברים המוסלמים, אתם חיו שנים בכבוד הדדי ויותר מכל את בית הכנסת והישיבה בה התפללו יום-יום, שחרית, מנחה וערבית לגאולת ציון וירושלים. הכל נעזב וננטש כאשר נקרתה ההזדמנות לעלות לציון גם שהותנתה בוויתור על כל הרכוש, נכסי ניידי ודלא ניידי, כספים ותכשיטים ואף בגדים ונעלים.  
כל זה ננטש ונעזב ללא הרהור אף שאיש לא כפה לעשות כן. הכול מאהבת ציון וירושלים. ואני ילד קטן בן ארבע  ולו כובע קצין –ים ועגן זהב (טהור) קבוע בו מוצא עצמי מצטופף עם מאות אנשים בתור לעליה למטוס שאמור היה להטיסנו לארץ. והנה רגע לפני העלייה למטוס ניגש להורי שוטר וציווה עליהם להוריד את המעילים ולתדהמתי הורי עשו כן ומסרו לו את המעילים ללא אומר. ומיד ניגש אלי השוטר ולקח  מראשי את הכובע מתעלם מבכיי. ותוך כדי הליכה תלש את עוגן הזהב והשליך את הכובע לרצפה. אימי אספה את הכובע וניסתה לשים אותו על ראשי אך אני סירבתי. שעה ארוכה לאחר שהמטוס המריא המשכתי לבכות.כך נפרדתי מהארץ בה נולדתי.   זמן לא רב חלף והמולה קמה במטוס כאשר כולם הביטו מהחלון וצעקו כאיש אחד הנה ישראל. לעולם לא אשכח את הדמעות שנקוו בעיניו של אבי שנראה לי משונה באותו רגע . הרי זו פעם ראשונה שראיתי אותו בוכה . והנה המטוס נחת ובשמחה ירדנו כולנו מכבש המטוס וכלם השתטחו על האדמה ומילאו אותה בנשיקות ודמעות. עוד לא הספקנו להירגע הגיעו אנשים לבושים  בלבן עם מכשירים משונים והתיזו על כולנו נוזל שאת ריחו וטעמו אני נושא עימי עד היום. כך  הייתה פגישתי הראשונה עם הארץ שלי עם ארץ ישראל. במשאיות כמו עדר כבשים הובלנו למחנה אוהלים. זכור לי במיוחד הערב הראשון בו התרוצצו הוריי לאתר מזרון ושמיכה על מנת להשכיב אותי ואת אחי התינוק  בתוך אוהל גדול בו הצטופפו עשרות אנשים. מאותו יום התגלגלנו ממעברה למעברה. מאוהל לאוהל. 
אוכל היה בקושי. אבי עבד ימים ולילות ובקושי ראיתי אותו. ומעולם לא נשמעה טענה או טרוניה . תמיד הייתה שרויה שמחה באוהל שלנו באוהלים השכנים ובמעברה כולה. רק כשבגרתי הבנתי כי את מחיר הגאולה ששילמו הוריי בחיי צנע ומחסור יומיומי הם נהפכו למתת אל  ומי ייתן שני  ואחרים כמוני נהיה ראויים לה..
מתן וסבא אמיר בתכנית הקשר  הרב דורי בביה"ס הלל רמת גן
 
תמונה 1
 
מתעדים יחדיו  סיפורי מורשת 
 
תמונה 2
קשר

מילון

קיימר
שמנת חלב טהורה

זנגולה
בייגלך בצק מטוגן בשמן עמוק ממולא במי סוכר ובדבש

ציטוטים

”מעולם לא נשמעה טענה או טרוניה, תמיד הייתה שרויה שמחה באוהל שלנו באוהלים השכנים“

הקשר הרב דורי