מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

גולדה שורדת את השואה

יהודית ואלינוי
משפחת אדלשטיין
חייה של גולדה בתקופת השואה
הסיפור הוא על גולדה אוסלנדר אדלשטיין, אמה של יהודית יוסקוביץ וסבתא רבא של אלינוי גורוביץ, נולדה בשנת 1926 ב-15.4 בצ'כיה.
גולדה למדה בבית הספר עד שנת 38 כשהשלטון התחלף, ההונגרים תפסו את השטח בעזרת היטלר ולא נתנו ליהודים להמשיך ללמוד. גולדה הייתה צריכה לצאת לעבוד בגיל 12, אך המקום שעבדה בו נסגר אחרי זמן קצר  כיוון שהמנהלת הייתה יהודיה.
אחרי זמן קצר הצליחו לצור קשר עם אישה בשם בונדה שרצתה להציל את גולדה ועוד אישה עם ילד שהיו יהודים. בונדה לקחה על עצמה סיכון ולאחר זמן קצר הסתירה את גולדה והיהודיה הנוספת אצלה.
ברחובות העיר חיפשו כל הזמן יהודים. יום אחד גולדה כמעט נתפסה ברחוב, אבל המנהלת של העבודה הקודמת שלה הצליחה לקחת אותה ולהסתירה אצלה בבית. אסור היה לה לצאת, אלא רק אחרי שעה 10 בריצה וליד הקיר. פעם בשבוע נתנו ליהודים כרטיס לקניית לחם.
חוקים השתנו כל יום ונכתבו על השלטים. ב 14 לאפריל, 1944, יום לפני יום הולדתה של גולדה לקחו את כל משפחתה לגטו בעיר אונגוורד, שם היה מפעל לחומרי בנייה.
כל היהודים הובלו לשם, הרוב נשלחו ברכבת לאושוויץ, והחלק שנשאר חיכו למשלוח הבא לאושוויץ.
גם גולדה ומשפחתה הגיעו לאושוויץ. כאן התחילה סלקציה, גולדה פנתה למנגלה בשפה הגרמנית כדי לדעת לאן לקחו את אמא שלה, ענו לה שהיא מבוגרת (היתה בת 46 – אנטוניה). רק לפי העשן גולדה הבינה שמשמידים אותם ושאמה הושמדה גם היא.
כל הצעירים שהיו בעלי יכולת לעבוד נשלחו לטור השמאלי ולאחר מכן שלחו אותם לברק.
ברק היה מקום ללינה. זה היה צריף רעוע, צפוף מאוד,וישנו בו בקומות.
הרבה אנשים נחלשו בגלל הרעב והעבודה הקשה, חלו ומתו, את האנשים החלשים שלא יכלו לעמוד במסדר בוקר הרגו במקום, וכל יום היה פינוי של המתים.
גולדה ושרלוטה אחותה הבכורה נשלחו לברק "c". בהתחלה כולם שכבו על הרצפה, פעמיים ביום הם היו צריכים לעמוד בשורה ובסלקציה. על השרוול היו תפורים קווים בצבע צהוב שחור עם מספרים.
שמות לא היו להם והיו קוראים להם במספרים. לאלה שהיו מספרים על היד או על העור של היד נשארו קבוע באושוויץ.
גולדה עם אחותה היו באושוויץ בערך חודש וחצי, ועברו למחנות עבודה אחרים.
המעבר בין אושוויץ למחנות אחרים היה בכלובים של חיות. הסיעו את גולדה ואחותה לשדה תעופה ב"ריגה" (עיר באסטוניה) במחנה העבודה בריגה הם חפרו תעלות. משם לקחו אותם למפעל לעבוד ואחר כך נסעו מ"ריגה" למחנה "קיזרוולד".
לאורך הדרך היו מונחים עצמות וגולגולות של אנשים. בזמן שהותם במחנה "קיזרוולד" היו צריכים להכניס ציסטרנות (מיכלים גדולים) של דלק לעומק המחנה. כמה שבועות גולדה עם אחותה חיו בברקים בגלל הפרעושים בלתי אפשרי היה לישון.
כל יום עשו סלקציה ולכן הם חיו יום יום בפחד. כדי שגולדה תראה מבוגרת יותר הכינה לה אחותה כובע מסמרטוט צבעוני. גולדה תמיד היתה בפחד שיהרגו אותה.
אישה בשם אליז שאיבדה את בעלה ניסתה גם היא לעזור לגולדה ולהרגיע אותה, אבל גולדה לא רצתה לחיות, ולא רצתה לקבל את עזרתה של אליז.
אחרי המלחמה, גולדה הלכה לבקש סליחה מאליז. הם חזרו לריגה ולאחר מכן, לקחו אותם בסירה קטנה לנמל "דנצינג" ואז המשיכו ברגל כמה ימים למחנה "שטוטהוב" הם ישנו תוך כדי הליכה.
בדרך הרגו את האנשים החלשים. המחנה היה מלוכלך ומסריח ואנשים עשו את צרכיהם על הרצפה.
לשמחתם (של גולדה ואחותה) הציעו להם בלוק יותר מסודר שם היו יהודים מצ'כיה, ומיטות של שלוש קומות מקרשים. גולדה ואחותה קיבלו מיטה בקומה הראשונה. היה צפוף מאוד ותוך שבועיים העבירו אותם למחנה השמדה "ראוונסברוק".
לאחר כמה שבועות, החזירו אותם למחנה "שטוטהוב", חודשיים שהו שם במהלך חודשים פברואר מרץ שנת 45. לאחר "שטוטהוב" הם עברו למחנה "גלובן". גולדה עבדה במחנה שבנות צעירות היו צריכות לבנות מסילות לרכבות קטנות.
שמונה בנות לקחו את המסילות והידיים שלהם נדבקו לברזל. בברק הייתה רופאה, גולדה נפצעה ברגלה ממסילה, הרופאה המליצה לה לברוח, מכיוון שהגרמנים הרגו את האנשים הפצועים.
אחת מהבנות בברק היתה בעלת שמיעה טובה והיא הקשיבה לדיברי הגרמנים על מה שקורה מחוץ למחנה, התחילו להרגיש שהמלחמה בסיומה, זה נתן להם את הכוח להמשיך.
באפריל התחילו להעביר אותם דרך יער במהלך שרפה.
חיילי ה- s.s הורידו את הסימנים מהמדים כי ידעו שהרוסים מתקרבים, הם הרגישו שהם לקראת הפסד במלחמה.
לקחו את גולדה ושאר האנשים למחנה מלחוב, שהיה מחנה צרפתי שהתרוקן. היו שם בתים ריקים עם מיטות, וזו פעם ראשונה שישנו על המיטות. במלחוב היו הרבה מחסנים עם משלוחים של אוכל שהיה מיועד לצרפתים. במשלוחים היה אוכל טעים, ממתקים, לבוש, מצעים, בדים, בנוסף היה מחסן מלא בסוכר, הניצולים שהגיעו היו שם כמה ימים, וב- 2/5/45 שחררו את כולם.
במלחוב הקימו להם מטבחים ומקלחות זמניים. הרוסים דאגו לכל התנאים הללו. הם דאגו לאוכל שומני, והרבה ניצולים מתו לאחר שאכלו את האוכל, כי קיבתם לא הצליחה לעמוד באוכל הזה לאחר הרבה שנים של רעב. לאחר זמן קצר, גולדה ואחותה עזבו את מלחוב והתחילו לחפש רכבת על מנת להגיע הביתה, הם הגיעו לברלין ברגל רעבות, עייפות, חלשות , פסי הרכבת היו הרוסים רק אחרי 30 ק"מ אמרו להם שיש רכבת.
גולדה היתה חלשה מאוד, הרגליים השתתקו והיא לא יכלה ללכת יותר.
שרלוטה אחותה, מצאה עגלה מעץ ובמשך כ-30 ק"מ הובילה אותה בעגלה, לעבר פסי הרכבת בכיוון של "צ'טין" צכוסלובקיה. כשמצאו רכבת משא, השכיבו את גולדה משותקת על הרצפה.
ברכבת הגיעו ל"סלובקיה ברטיסלבה" מתנדבים של הצלב האדום, לקחו אותה לבית חולים ממשלתי בשם "סטטנה נמוסצניצה".
גולדה שהתה בבית החולים 3 שבועות, ואחר כך אחותה לקחה אותה הביתה, בעיר הונגבר בקרפטיה.
גולדה עדיין לא יכלה ללכת, לאט לאט התחילה להיעזר בקביים וללכת.
בהתחלה גולדה חיה אצל אחותה שהיתה נשואה עוד לפני המלחמה.
הבית המשפחתי היה מכור. כל הרכוש נגנב במהלך המלחמה, ולא נשאר בבית שום דבר למחיה.
כשגולדה התחזקה, היא פגשה את בעלה לעתיד, אדלשטיין אלכסנדר יחיאל, (אבא של יהודית, סבא רבא של אלינוי), הם התחתנו, לאחר מכן גולדה ויחיאל חיו אצל אח של יחיאל שהיה נשוי גם, לאחר זמן קצר הם עזבו והלכו לשכירות.
הם חיו בעוני ועבדו מאוד קשה. גולדה מאוד מוכשרת ואינטליגנטית, וקראה הרבה מאוד ספרים.
היא לא יכלה ללמוד כי היו לבד, ללא עזרה, היא היתה חייבת לעבוד בכל מיני מקומות, מפעלים קטנים, והיא למדה לתפור.
חלומה של גולדה היה לעבוד עם ילדים.
לגולדה נולדו שתי בנות יולינה יהודית 1948, אדית טובה 1953, וכל מה שיכלו לתת הם נתנו לשתי הבנות הללו: גנים, בתי ספר, אוניברסיטה.
ב-1990 גולדה עלתה לארץ ישראל עם משפחתה, בגיל 64, והיא חיה אצל הבת הקטנה ברמלה.
גולדה אדם חם ואוהב, עם לב גדול, מאוד רוחנית, תמיד עזרה לאנשים, לא רק לאנשים שהכירה אלא לכל אדם שהיה זקוק לעזרה, ומאוד חברותית.
כיום גולדה בת 87, ועדיין בקשר עם החברות שנשארו בחיים מתקופת השואה והילדות. רוב החברות שלה בארץ ולמי שבחוץ לארץ היא מתקשרת איתו בטלפון או בסקייפ.
מסביבה יש אהבה גדולה ותשומת לב רבה, מילדיה, נכדיה וניניה. מי ייתן ואלוהים יברך אותה בבריאות טובה וכבוד עד 120.

מילון

ברק
צריף רעוע

ציסטרנות
מייכלים גדולים

ציטוטים

”שמות לא היו להם היו קוראים להם במספרים“

הקשר הרב דורי