מאגר סיפורי מורשת

שורשי משפחתי

נולדתי בשנת 1950 בירושלים, להוריי – ברוך ואסתר איטה. נולדתי שנתיים לאחר קום המדינה. סבי-צבי ליפא, היה צדיק גדול. הוא היה תלמיד חכם גדול והיה תופר לפרנסתו. אחי, הרב מנחם ליבמן זצ"ל היה גם רב גדול בישראל. אבי- ברוך, עלה מרוסיה כחלוץ לארץ-ישראל, הוא היה בקיבוץ כשעלה לארץ, אך חיי הקיבוץ לא התאימו לו והוא עבר לירושלים. בירושלים הוא למד בישיבה ותוך כדי גם הכיר את אימי בירושלים. אמי – אסתר איטה לבית משפחת מייזליק נולדה בליטא ועלתה מליטא בעודה בת שנתיים לארץ-ישראל עם הוריה. לאחר פרק זמן נפטרו הוריה והותירו את אימי ושני אחיה הקטנים, כל אחד מן הילדים נשלח למסגרת בית-יתומים אחרת. מאז ומעולם אימי שמה דגש על הצניעות וכל חייה חזרה באוזננו על חשיבות הצניעות. גם כאשר חיפשה שידוך ידעה מתי להפסיק ולחזור לביתה אשר ב'מאה שערים', גם כאשר הוריה לא היו בחיים, ולא יכלו להציב לה גבול. בבוא הימים הוריי נישאו ונולדו להם- 6 ילדים. אחות אחת נפטרה מדלקת-ריאות כשהייתה תינוקת. אני הייתי בת הזקונים שלהם. ההפרש ביני לבין אחי הגדול הוא 22 שנה. כשהוא התחתן, אני הייתי בת שנתיים.

זיכרונות מילדותי

נולדתי בירושלים, מעט אחרי קום המדינה ועברתי את מלחמת ששת-הימים. שושנה, אחותי, חיים וצבי- שני אחיי, שתמיד חשבתי שהם דודיי, עקב הפרשי הגיל הגדולים בינינו, ואחי הנוסף. אני זוכרת שהבית שלנו היה בית צנוע, חם ואוהב ותמיד היו מצויים בו אורחים שהיו מתקבלים בברכה. בילדותי גרנו בשכונת 'אחווה', ברחוב אלשייך בגאולה. היו מסביבנו הרבה בתי-כנסת. אני זוכרת ילדות טובה, פינקו אותי הרבה. אימי ילדה אותי בגיל- 45. קיבלתי הרבה פינוקים בתור ילדה והתרגלתי לזה. אני זוכרת את השבתות בהן אבי היה הולך להתפלל בכותל ואני ואימי ישבנו וזכינו יחד לשבת ולפטפט בנעימים. אי-אפשר לשכוח את טוב- ליבו של אבי, נוסף על הכנסת- האורחים, הוא היה מארגן אירועי בר-  מצווה בכותל. אבי עסק במכירה של דגים ובשל כך הדגים היו מצויים בשפע בביתנו. מדי יום לאחר בית-הספר הייתי הולכת לעזור לאבי בגזירת עיתונים לשמירה על טריות הדגים. אימי הייתה עקרת- בית נהדרת ונהגה להכין מטעמים מהדגים שהיה מביא בעלה מעבודתו. בין השאר הכינה 'גפילטעפיש' שאני מאוד אהבתי. לאחר זמן מה אימי התחילה לעסוק במלאכת התפירה. היא הייתה תופרת, הייתה לה מכונת תפירה של 'זינגר'. למדתי בבית-הספר של  'בית-יעקב'. היו לי אחיינים בגילי, שאני ואמי היינו הולכות לעזור בשמירתם. אהבתי מאוד לשחק בעיקר בכדור, חמש אבנים, חבל, קלאס ודומינו עם אמי. החג שהיה הכי אהוב עלי בילדות, היה חג החנוכה, שבו נולדתי.

הייתה לי חברה קרובה שקראו לה גילה ונהינתי לשחק עמה יחד עם עוד שכנות בגילנו. הוריי פחדו לשלוח אותי לטיולים ותמיד אמרו לי שכשאתחתן אוכל לבלות ולטייל כאוות- נפשי. האירועים של פעם לא היו כמו האירועים של היום, פעם כל אירוע שידר פשטות. כל משפחה הייתה מביאה מאכל אחד בכמות המספיקה לאורחים, ואימי הייתה מכינה עוגיות. בחלק מן האירועים הייתה אימי  אופה חלות ועקב-כך הייתה צריכה ללכת במיוחד למקום מרכזי ששימש כתנור משום שבזמן ההוא לא היו תנורים.

החתונה

אבי שירת בצבא ושם היה לו חבר. יום אחד הם ניפגשו בכותל ודיברו על ילדיהם וגילו שאני והבן של החבר קרובים בגיל ומתאימים לשידוך. וכך התארסנו. כאשר החבר של אבי ובנו הגיעו לביתנו, אימי לא הבינה מי מהם הוא החתן, כי שניהם נראו מאוד צעירים. חמי היה אז מאוד צעיר ויפה. התחתנתי בגיל 21 בירושלים, ועברתי לגור עם בעלי בקריית-ארבע, היא חברון. בעלי למד תורה והלך לישיבת הסדר בקריית-ארבע. אני עבדתי במעון 'אמונה' מספר שנים. כאשר פרצה מלחמת יום- כיפור בעלי התגייס לצבא היכן שגם אחי שירת. לאחר מספר שנים נפטרו שני אחיי. גרנו 15 שנה בקריית- ארבע ואחר- כך חזרנו לירושלים.

מגורים בירושלים

בהתחלה גרנו בשכונת "גבעת- מרדכי". בעלי היה מורה שם. היינו גרים ליד מושב- זקנים וביקרנו המון את אבי, שעבר לשם. גם בירושלים עבדתי במעון 'אמונה', עבדתי גם במכללת בית- וגן, טיפלתי שם בתינוקות של הבנות הנשואות שהלכו ללמוד שם. כיום אני גרה בגבעת-שאול בסמוך לבית אחותי הגדולה, שושנה, ויש לנו קשר טוב והבנה הדדית.

הזוית האישית

עדי טוקר מתעדת את סיפורה של חנה מינה כהן.