מאגר סיפורי מורשת

שמי שלומית כרמלי.

נולדתי בארץ ישראל ילידת העיר רחובות. אבי הגיע מליטא באניית מעפילים. פעמיים הגיע לארץ והחזירו אותו חזרה לקפריסין. אמי הגיעה מפולין בתנועת נוער בגיל 16, יש לה אחות ואח והיא הבכורה. גרנו ברחובות, אבי עבד ב"פרדס", בית אריזה שהיה בנוי מלבנים אדומות. הדירה שבה גרנו הייתה משותפת לנו ולשתי  משפחות נוספות. לכול משפחה היה חדר יחיד וקטן, המטבח והשירותים היו משותפים. הרגשנו כמו משפחה אחת ועזרנו מאוד אחד לשני.

ילדותי ובגרותי

הבתים באותה תקופה היו נשארים פתוחים, לא נעלנו אותם. כל ילדי השכנים ברחוב  היו משחקים יחד בגולות, הקפות, חבל, גוגואים, חמש אבנים, תופסת, ועוד. משחקים היו לנו מעט מאוד, לא קנו לי ולחבריי משחקים חדשים. היה לי משחק הרכבה אחד, כדורים ובובות שאימא הכינה לי מגרביים ישנים. דודי מתל-אביב העניק לי במתנה זוג אופניים עם צמיגי גומי מלא שלא היה צריך לנפח. לא היו עדיין טלוויזיות, פלאפונים. רדיו היה בבית אחד בכול הרחוב וכל הורים היו הולכים לשם פעם ביום להאזין לחדשות. גידלנו בחצר, עם השכנים, תרנגולות ועז שנתנה חלב ואנו הילדים שתינואותו. אמא הייתה מכינה גם גבינה מחלב העז. התרנגולות הטילו ביצים וגינת הירק שלנו הניבה ירקות, אוכל היה לנו.

בילדותי, ברחובות, היה גן אחד, גן רבקה, אליו הלכתי במשך חצי שעה כל יום הלוך וחזור, לבדי. הגננת המשיכה איתנו גם בכיתה א'. לפני מספר שנים התכנסנו למפגש מחזור עם הגננת. בימי הגן הייתי שותפה להתהוות המדינה ולתהפוכות העולם. ניצולי השואה שהגיעו לארץ, גורשו למחנות הפליטים בקפריסין ואנו אספנו צעצועים ובגדים ישנים ושלחנו לילדים במחנות. אני תרמתי משחקים מעטים מאלו שהיו ברשותי, בובות שאימא הכינה לי מגרביים, ספרי ילדים (שלחתי את "בוא אליי פרפר נחמד") וציורים שציירנו.

כילדים נהגנו לשחק משחק שנקרא "קפריסין" שבו התחלקנו לשתי קבוצות, אחת של חבורת מעפילים שניסתה לחדור לארץ ישראל והשנייה חבורת חיילים בריטים שניסו לתפוס את המעפילים ולגרש אותם לקפריסין.

אני זוכרת שכשעליתי לכיתה ג' אמא העירה אותי מוקדם בבוקר ואמרה לי בהתרגשות גדולה שיש שלג בחוץ. כל השכנים יצאו החוצה ושיחקו בשלג ובנו בובות והייתה שמחה גדולה לכול בני המושבה. עד היום אני מספרת לילדים ולנכדים על היום שלא אשכח בחיים, כל פעם שירד שלג בירושלים לקחתי את ילדיי להשתולל בשלג.

לפני קום המדינה נהגו כפריות ערביות לעמוד בצדי הדרך ולמכור את מרכולתן. ביצי חופש שהחזיקו בתוך שמלותיהן בצמוד לגופן וירקות בסלסלה על ראשן.

לפני תום המנדט הבריטי היה עוצר במושבה, החיילים הבריטים, הצנחנים, שנקראו "כלניות" בשל הכובעים האדומים שלראשיהם, חסמו את הכבישים. המבוגרים נשארו בבית ואילו אנו הילדים יצאנו לקטוף תפוזים בפרדס קרוב. את התפוזים הבאנו לחיילים שנהגו בנו בחביבות וכילדה אני זוכרת אותם לטובה ובחוויות נעימות.

כאשר התחילה מלחמת השחרור אבי הביא שקים וכל הדיירים מילאו אותם בחול. הם סידרו את שקי החול כמו חומה מסביב לבית וזה היה המקלט שלנו. כאשר שכבנו להגנה על יד השקים ראינו את המטוסים מפגיזים את רחובות. במהלך המלחמה שמענו את הכרוז המכריז על שעות "האפלה". לא חוויתי פחד כלשהו כי הוריי שמרו על מורל גבוה בכל מהלך המלחמה, הם שרו, צחקו והתבדחו. לאחר תקופה זו עברנו לבית קטן ברחובות והשארנו אחרינו את עץ התות בודד ועלוב. ביום החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ ב 29 בנובמבר, 1947, שהובילה להקמת המדינה, כל המשפחה יצאה לרחבת המועצה. היו שם נאומים וכולם שרו ויצאו בריקודים. מאז, בכל שנה התאספו כל חברי המושבה לחגוג את היום המיוחד.

בשנת 1948 פרצה מלחמת השחרור. מטוסים מצריים הפציצו את רחובות, הפגיעה בקרקע הייתה מאוד קרובה אלינו. מספר אנשים במושבה נהרגו בהפצצות. גדלתי במדינה הולכת ונבנית.

בית האריזה שאבי עבד בו

בשנים הראשונות בארץ, עבד אבי בבית האריזה. בחורף קטפו את התפוזים במזמרות קטנות. מיון התפוזים, אריזתם ובניית הארגזים למשלוח נעשו על רצפת אוהלים. היו טובלים את התפוזים בדונג ועוטפים כל אחד מהם בזהירות בנייר משי וורוד, כי לשמור עליהם במהלך המסע ליפו על גבי גמלים ומשם לארצות אירופה. לאחר שנה, תפסו את מקום הגמלים משאיות וקרונות רכבת. חלק מהתפוזים נשלחו לנמל יפו וחלק לנמל חיפה.

בית ספר יסודי

בשנת 1947 התחלתי את לימודיי בבית הספר היסודי "בית החינוך לילדי עובדים" ברחובות. יעקב שריד, אביו של יוסי שריד שהיה שר החינוך וחבר כנסת, היה מנהל בית הספר בזמנו והוא חתם על כרטיס הלימודים שלי בכל חודש לאחר שקיבל את שכר הלימודים מהוריי.

בבית הספר, מלבד לימודים רגילים, עבדנו גם בגינת הירק וגם בכוורת הדבש. עקב חוסר אביזרים ללימוד מלאכה, למדנו בין היתר לכרוך ספרים ולתקן חורים בגרביים. הגרביים נקרעו בעיקר באזור העקב, נהגנו להפוך את הגרב על כוס או על אגרוף קמוץ ותפרנו בצורת שתי וערב. את המחברות, 12 עמודים, היינו גוזרים לשניים, לעברית ולחשבון. כשאני רואה היום שנכדיי אינם מסיימים לכתוב בעמודי המחברת, ליבי נצבט כי כמי שגדלה בתקופת מחסור, אינני יכולה לראות את הבזבוז האדיר כיום.

בשנות ראשית המדינה, הייתה קרן קיימת לישראל (קק"ל), המוסד החשוב שדאג לרכישת קרקעות בארץ ישראל. עוד מתקופת הגן, בכל יום שישי נהגנו להביא את קופסת התרומה של קק"ל עם הכסף שאספנו במהלך השבוע.

בשנות החמישים המוקדמות הגיעו לארץ ניצולי שואה. אני עדיין זוכרת את אותה ילדה, ניצולת שואה מברגן בלזן, שהגיעה לכיתתנו מבוהלת. ביקשו שנקבל אותה בצורה יפה. עד כיתה ח' היא נשארה ילדת גולה מופנמת.

בתנועת הנוער

הייתי  בתנועת נוער השומר הצעיר שבמסגרתה הייתי עד לסיום השירות הצבאי. לתנועת הנוער היה חלק חשוב ביותר בעיצוב אישיותי, חינוך לערכים, חברות טובה וכו'. היינו מתחילים כל פעולה בשירה (פעמיים בשבוע), שיחקנו משחקי חברה ולמדנו נושאים חשובים כגון אידאל הגבורה של הסיקריקים (לוחמי מצדה הקנאים) ועוד… יצאנו לטיולים ברחבי הארץ ליום או יותר, את הכריכים שהבאנו מהבית היינו מניחים על שמיכה וכל אחד בחר לו כריך. יצאנו למחנות קיץ, שם למדנו לקשור קשרים שונים, בנינו מתקנים וכשהגענו לתיכון יצאנו למחנות קיץ של חודש בקיבוצים, שם עבדנו בכל ענפי המשק. התגוררנו לרוב באולמות משותפים, בנים ובנות יחד וניהלנו חיי חברה סוערים. בכיתה ט' יצאנו לקורס הדרכה והפכנו למדריכים צעירים. לתנועה הייתה תלבושת אחידה, חולצה כחולה ומכנסי חאקי קצרים. על סוליית הנעל חיברו ברזל בקצוות כדי למנוע שחיקה. כשהרגל צמחה, פתחו לנו פתח בקדמת הנעל כי לא היה כסף לנעליים חדשות.

בסיום כיתה יא' הלכתי לסמינר לגננות, וכשסיימתי התגייסתי לנח"ל. בחלק מהשירות הצבאי עבדתי כגננת בקיבוץ "יד-מרדכי".

שנים לפני שהגענו, במלחמת העצמאות, הקיבוץ כמעט חרב, רבים מחבריו נפלו במלחמה, ילדים רבים נשארו יתומים וחברי הקיבוץ התקשו להתאושש. הם לא הרשו לעצמם לשמוח, לשיר ולרקוד, עד שהגענו כגרעין והכנסנו רוח חדשה. כל אחד מאתנו קיבל משפחה מאמצת בקיבוץ, כדי שנרגיש בבית.

המשכורת הצבאית שלנו הייתה 18 לירות שאותם היינו מעבירים לקופת הגרעין ובכל נסיעה לבית היינו מקבלים סכום כסף שיספיק לנו לנסיעות. את הטירונות עברתי במחנה שמונים ליד חדרה. דאגנו למסדרים, לאימונים ולניקיון המחנה. נשלחנו להיאחזות בכרם שלום כדי לתפוס נקודות אסטרטגיות. כרם שלום הייתה מאוד מבודדת, שם עסקנו באימונים, בשמירה ובחקלאות. במשך השנים המקום הפך מהיאחזות למחנה צבאי. מכרם שלום חזרנו ליד מרדכי שם עבדתי כגננת.

בתום שירותי הצבאי נישאתי לעמירם שהיה איתי מגן הילדים ולאורך כל תקופת הלימודים והצבא.

נולדו לנו ארבעה ילדים וחמישה עשר נכדים, בריאות ושמחה לכולם.

גיליתי ש….

לפני שנה גיליתי כי ביום שבו נולדתי, הליטאים בכפר שממנו אבי הגיע, באו ולקחו את כול היהודים ליער במרחק של שלושה קילומטרים ושם רצחו אותם בדם קר. אח ואחות של אבי לא היו בביתם ביום האסון והודות לכך ניצלו.

לסיפורו של עמירם כרמלי, בעלה של שלומית

הזוית האישית

סבתא שלומית: בתכנית הקשר הרב דורי, היה לי מאוד נחמד להתבונן מהצד על סבים לנכדים ועל הקשר ביניהם. אני חושבת שזה חשוב שלילדים יש זמן לשבת ולהאזין כי בחיי היומיום זה לא קורה כי אין זמן. לפי הבעות הפנים של הסבים והסבתות, נדמה היה שעבר עליהם יום של הנאה, זמן שהקדישו רק לנכד אחד. נהניתי מאוד בסיור לבית התפוצות, זה יצר קשר הדוק יותר בין הנכדים לסבים. גם ביני לבין אנה נוצר קשר טוב. בכל פעם כשאני מגיעה לבית הספר, היא רצה אליי, מחבקת ומנשקת בשמחה גדולה.

רעיון המפעל הזה מאוד יפה, מקשר ומעשיר את עולמם של הילדים. ככל שהילדים יקראו ספרי היסטוריה וייחשפו לסיפורים שונים, זה לא משמעותי כמו לשבת אחת לשבועיים עם הסבים ולשמוע את הסיפורים האישיים שלהם.

הילדה אנה: תכנית הקשר הרב דורי גרמה לי ללמוד עוד יותר על סיפורים של פעם. יצרתי קשר טוב עם שלומית שהיא מתנדבת בבית הספר. ביליתי אתה זמן איכות בטיול לבית התפוצות. שלומית הייתה אדיבה ונחמדה אליי, הרגשתי שאני יכולה באמת לסמוך עליה והקשר בינינו היה הדדי. למדתי דברים חדשים ומעניינים. עברתי חוויה לחיים ולי אישית היה ממש כייף. ממליצה לכולם!